בעיירה קטנה ליד העיר קובנה, חי לפני למעלה ממאה שנה יהודי אחד, למדן, ירא שמים ומכובד בין הבריות. שמו של יהודי זה אינו ידוע לנו, אולם נקרא לו בשם ר' יוסף.

לר' יוסף זה הי' פונדק ומלון, לאכסניתו זו יצא שם טוב בכל הסביבה, לעתים תכופות היו נפגשים שם עשירי הסביבה והפריצים לשתות כוסית וודקה ולאכול מהמאכלים הערבים שהכין עבורם, שם היו מבלים את זמנם ועתותיהם הפנויות. פרנסה היתה לו ב"ה בשפע. והוא קבע לו שעורים יומיומיים כתורה. שמו הטוב התפרסם כין היהודים וגם, להבדיל, בין הנכרים.

הימים היו אז לאחר ה"התקוממות הפולנית" המפורסמת בשנת ה'תקצ"ד (1834) כשחילות רוסיא חזרו מוורשא, ובעיירה זו קבע לו חניה גדוד צבא בפקוד קצין גבוה. הם הגיעו בדיוק ביום הששי לפנות ערב, כשבבתי ישראל כבר דלקו נרות השבת.

הקצין התאוה לכוסית יין ויצו להתענין היכן אפשר להשיג מבוקשו. כמובן שמיד נודע לו על פונדקו של ר' יוסף. הקצין לא שהה רבות, וישלח את שלישו אל היהודי לקנות בקבוק יין משובח . השליש חזר כעבור שעה קצרה בידים ריקות. "היהודי אמר כי שבת היום ובשבת המסחר אסור לו" הסביר השליש לקצינו.

הקצין התרגז ושלח שנים מחייליו להודיע ליהודי שבאם חייו יקרים לו – ימכור לו מיד בקבוק יין. לא עבר זמן רב וגם שני החיילים חזרו. יין אמנם לא הביאו אתם אולם במקום זאת הי' בידיהם מפתח. "היכן היין?" – שאל בחימה שפוכה הקצין. "היהודי אמר שמכיון ושבת היום, ובשבת אסור לו לעסוק במסחר: לקנות או למכור סחורה כלשהי. הדבר היחידי שבידו לעשות הוא – למסור לקצין את מפתחות מרתף היין והקצין יוכל לשתות יין ככל אות נפשו. אולם למכור בשבת – זאת לא יעשה בשום פנים ואופן". כך מסרו החיילים.

חמתו של הקצין שככה והלכה, במקום זה החל להתפלא: "יהודי משונה, – הרהר הקצין בלבו – בקבוק יין אינו רוצה למכור לי, ולעומת זאת הוא מוכן לתת לי את כל יין מרתפו בחנם , מהיכן נובעת חוצפה כזו אצל יהודי ? ואולי, יותר נכון, עוז שכזה? אני מוכרח לראותו במו עיני!"

בהכנסו לבית היהודי, נשאר על עמדו מלא התפעלות. הזוהר שחפף על הבית, נרות השבת שדלקו על השולחן מעל גבי מפה צחורה, המכוסה ככלים יקרים ומאכלי שבת הערבים, ר' יוסף אשתו ובניו הלבושים בגדי שכת נקיים וזכים, מסוכים מסביל לשולחן. כל זה שיוה לבית הדרת קודש שבקעה מכל צד ופנה שבית.

הדבר פעל על הקצין רושם כביר, הוא הרגיש שנמצא הוא עתה כעולם חדש, בלתי מוכר לו כלל וכלל, עולם של קדושה וטהרה… ר' יוסף הקדים את פניו והזמינו לשבת ליד השולחן. הקצין, שמתחילה הי' בדעתו להתפרץ בכעס וללמד את היהודי "לקח", פנה אל ר' יוסף ברוב אדיבות ושאלהו בנחת:

 "כיצד קרה הדבר שאף בקבוק יין אחד מאנת למכור לי – לקצין מהאצולה הגבוהה ?…"

"האלקים הוא ממעל לכל הקצינים והמלכים" מסביר ר' יוסף לקצין. "מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אסר עלינו את המסחר ביום קדוש זה, אולם כיון שזכיתי, והקצין רם המעלה כבדני בכבוד גדול זה – בבקור אישי, הייתי מרגיש את עצמי מאושר אם יכולתי לכבד את האורח הנעלה הזה ככל אפשרותי. מצות הכנסת-אורחים היא אצל היהודים מצוה נכבדה ביותר. איזה יין ירצה אדוני לשתות? מיד אצוה להביא את כל מה שהקצין יבקש, אולם לא בתור קונה אלא בתור אורח" סיים ר' יוסף את דבריו.

הקצין השתומם ביותר בשמעו את דבריו העדינים של היהודי שנאמרו בנחת ובפקחות רבה. מיד התישב ברצון ליד השולחן ואכל מכל מאכלי השבת הטעימים : דג ממולא. פשטידה, עוף צלוי וכל טוב, ולקנוח סעודה – הגיש לו יין מבושם.

טרם צאתו הוציא הקצין מלא חפניים מטבעות זהב ובקש למסרם לר' יוסף כדמי הארוחה הדשנה שכבדהו. ר' יוסף סרב בתקיפות לקבלם, "התניתי תחילה עמך, שביכולתי לכבדך רק בתור אורח ולא בתור לקוח" אמר ר' יוסף לקצין.

הקצין הוציא פנקס קטן ורשם בו את שמו של ר' יוסף וכתובתו, לחץ בידידות רבה את ידו וישב למעונו שבע וטוב לב.

* * *

חלפו שנים מספר, וביום בהיר אחד הופיעה לפתע קבוצת שוטרים באכסניתו של ר' יוסף ויאסרוהו בנחשותיים. בחוץ חכתה מרכבה שחורה, ותחת משמר כבד הובל ר' יוסף לווילנא כפושע פלילי חמור ביותר. לאחר בירורים וגישושים רבים נודע, שמנהיג המורדים פאן קנרסקי נתפס, ובאחד המסמכים שנמצאו אצלו נתגלה שהי' נוהג להפגש תכופות עם פריצי הסביבה באכסניתו של ר' יוסף.

המשטרה הסיקה מכך שגם ר' יוסף הנו אהד הפעילים במחתרת זו.

עונש כבד הי' נכון לר' יוסף במשפט זה ותוצאותיו היו משפיעים על גורל כל היהודים שברוסיא. כל שתדלנות לא יכלה כאן להועיל.

ר' יוסף ישב בבית הסוהר וחכה למשפט, אשר לבטח יוצא נגדו גזר דין מות. יושב לו ר' יוסף בכלא ואומר פרקי תהלים בכונה גדולה, בהשתפכות הנפש ודמעתו יורדת על לחיו. לפתע נפתחה הדלת ובפתח מופיע פקיד גבוה, המפקח הכללי על בתי הסוהר שבכל רחבי רוסיא. הדמעות שעמדו בעיניו של ר' יוסף מנעו ממנו להכיר את אותו פקיד גבוה, אולם הלה הכירהו מיד. המפקח נגש אליו, הושיט לו את ידו ושאלהו ברוב תמהון: "מה תעשה כאן ידידי היקר?" עתה הכירו גם ר' יוסף, הן הי' זה לא אחר מאשר אותו קצין הצבא שבילה בכיתו כאותו ליל שבת.

במשך הזמן עלה בסולם הדרגות עד שהגיע למשרה רמה זו של המפקח הכללי על בתי הסוהר ברוסיא, ועתה הוא עורך סיור-פיקוח על כתי הסוהר. "אינני יכול גם אני להבין מה קרה כאן" עונה לו ר' יוסף כשנשימתו נעצרת מדי פעם מהבכיות "אולם בזאת יכול אתה להיות סמוך ובטוח שנקי אני מכל אשמה".

"בזאת אין אני מטיל כל ספק", הבטיחהו המפקח. "אולם, אל תדאג ידידי, אני אשתדל כבר ואדאג שתשוחרר בקרוב, הנני שמח באמת שנתנה לי ההזדמנות להחזיר לך, כידידות, את החוב המגיע לך עבור הכנסת האורחים שכבדתני. אותו ליל שבת לא יכול למוש מקרבי, וכור אזכור זאת כל ימי חיי "