היה זה בוקר עתיר מעש בביתו של הגה"צ רבי אהרן שפירא, רבה של פרדס כץ, כשהטלפון צלצל ומעבר לקו היה הרב בנימין קליין – מזכירו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע.
בימים כתיקונם כשהיה קולו של אחד המזכירים נשמע מבעד לאפרכסת הביא הדבר להתרגשות רבתי. מן הסתם שליחות לו, מענה, הוראה או בקשה מאת הרבי. אך גם עתה, כשכבר חלפו ימים רבים מאז ההסתלקות – היה בשיחה כזאת עניין רב.
"הרב שפירא", היה הרב קליין ענייני, "שמא תדעו היכן ניתן לאתר את הרב ישראל הניג חתנו של האדמו"ר הירושלמי זצ"ל?"
רבה של פרדס כץ הבין מייד במי המדובר. מסיבות שונות לא נוכל לחשוף את זהותו של אותו רב הניג (שם בדוי), ואולם, בכדי להבין את דבר המעשה, שומה עלינו לשוב מעט לאחור, לתפר שבין השנים תשכ"ט ותחילת שנות הל'.
בירושלים של אז ביפעתה אחת מקהילות הקודש החסידיות והונהגה על ידי רבה ומאורה, מחשובי צדיקי הדור, קהילה שקיימת עד היום לשם ולתפארת. האדמו"ר הירושלמי קיבל על עצמו ועל תלמידיו את השיטה הקנאית של ההתבדלות, לא לקבל כל עזרה תקציבית או אחרת ממוסדות ולהתרחק מכל מה שרוח של ציונות מרחשת בה. גדולי הדור מכל החוגים העריצו את הצדיק מנהיג העדה הירושלמית במאוד וראו בו בבואה של גדולי החסידות מן הדורות הקודמים.
באחד מימי אותה תקופה התכונן חתנו הגדול של האדמו"ר לנסיעה לארצות הברית. שעות ספורות טרם צאתו לדרך קרא לו חותנו ומסר בידו מעטפה: "בהזדמנות הראשונה", נם לו, "סור נא לשכונת קראון הייטס, למרכז העולמי של חסידי חב"ד ומסור את המעטפה אל הליובאווטשע'ר רבי".
רבי ישראל, חתנו של האדמו"ר, התפלא במעט. בין ליובאוויטש לחסידות שחותנו עומד בראשה לא שרר קירוב לבבות מופלג, שהרי הם מהקנאים היו, והרבי מליובאוויטש, לפחות בהנהגתו החיצונית, לא נחשב כך. ואולם, הוא התעשת מייד ולא היקשה. יצא אל הדרך.
כאמור היה זה בערך בשנת תשכ"ט. מאז, היה רבי ישראל הניג למעין שליח סודי המעביר מפעם לפעם שליחויות ומסרים בין שני הצדיקים. הרבי מליובאוויטש התבטא בהפלגה על האדמו"ר מירושלים, ואמר שדי בהסתכלות בפניו כדי לקנות יראת שמיים, ואותו אדמו"ר היה אומר מידי פעם לחתנו שעוד יבוא יום וגם חוגי הקנאים יכירו בגדלותו העצומה של הרבי מליובאוויטש. הוא אף הוסיף לכנותו בביטויי גדלות נדירים, כמוהם לא אמר על אף אחד מגדולי ישראל. ואולם, מסיבות שונות, היה ערוץ הקשר הזה סודי בהחלט. החתן אף לא הבין תמיד את אשר מוסר ומעביר חותנו, וחש כי עניינים אלו הם מכבשונו של עולם המונהג על ידי צדיקי אמת. אולי בעתיד תגיע העת ותצא לאור עולם חליפת המכתבים והמסרים ואלה ייגרמו לתדהמה בשל תוכנם שנגע לכלל ישראל.
רבי ישראל פנה אכן אל חצרו של הרבי מליובאוויטש ומסר את האיגרת אל המזכיר הרב חדקוב ז"ל, למעטפת חותנו צירף מכתב אישי משלו ובו בקשה לברכה בכל העניינים. על אותו המכתב לא קיבל מענה, אך מאז היה אצל הרבי עשרות פעמים בשליחות חותנו וקיבל הדרכה בכל ענייניו, על פיה הוא נוהג עד היום למרות שמשתייך הוא לזרם חסידי שונה ולמרות שכבר הסתלק הרבי מן העולם.
ויהי בימים הרבים ההם קיבל הרב הניג בקשה רשמית מקהילה חסידית חשובה בברוקלין שבניו יורק להעתיק את מגוריו מארץ הקודש אליהם, ולשמש אצלם ברבנות. ייחוסו המשפחתי והעצמי הקנו לו הערכה רבה והוא נענה ועבר להתגורר בארה"ב ולעמוד בראש אותה קהילה נכבדת. באותם ימים, וזהו פרט שיש להפנימו לקראת שיא הסיפור, עבר הרב הניג התקף לב שהרופאים לא ייחסו לו חשיבות רבה. הוא השתחרר כעבור ימים ספורים ושב למלאכת הקודש של הרבנות כולל העול התמידי הכרוך בה.
באותה עת הסתלק מן העולם חותנו האדמו"ר. אלפי בני ירושלים הלכו בנהי אחר מיטתו וביכו את האבידה הגדולה. החתן הגדול השתתף בהלוויה הענקית, התעכב בארץ בימי השבעה ושב למקום רבנותו בארה"ב. לא חלפו ימים רבים והיה עליו לטוס שוב לארץ הקודש לשמחה משפחתית. הרב הניג השתתף בחתונה, ובאחד מימי השבע ברכות קרה הדבר: הוא חש לפתע בליבו. המשפחה נחרדה והוא הובהל לבית החולים כשהכל מעתירים לשלומו ומצפים לבשורות טובות.
הרופאים בבית החולים בירושלים לא הרעיפו על בני המשפחה מילות עידוד ורוגע מאחר שלדעתם המצב היה גרוע בעליל. התקף הלב עתה היה חריף במיוחד והסיכוי להחלמה היה קלוש מאוד. רופא אחד ששפתו הייתה ציורית המשיל את ההתקף הקודם שעבר הרב, לפי המסמכים שהובאו לו, כ'שפעת' ועתה כ'דלקת ריאות חריפה'. הוא הציע להם שלא לשגות באשליות ולהתכונן נפשית לגרוע מכל…
באותן שעות של דיונים רפואיים קדחתניים שגלשו אל שעות הבוקר, התקשר הרב בנימין קליין לביתו של הרב שפירא וביקשו לאתר את הרב הניג.
"אני מתקשר לביתו שבברוקלין כבר פעמים רבות ואין מענה, אתה הרי ידיד קרוב שלו, אולי תדע היכן לאתרו".
"למיטב ידיעתי", השיב לו הגר"א שפירא, "שוהה הרב הניג בירושלים בימים הללו לרגל שמחה משפחתית".
הוא כמובן לא ידע על הדרמה הרפואית המתחוללת כעת סביב התקף הלב הפתאומי של ידידו הטוב.
הרב קליין היה נבוך מעט. "אומר לך במה דברים אמורים", המשיך בשטף בשיחה הטרנס אטלנטית, "מצאתי עתה במגירה נידחת מכתב שכתב לו הרבי לפני עשרים ושמונה שנים, בשנת תשכ"ט. אינני מבין האיך לא הגיע המכתב ליעדו ומדוע לא יצא אז. אך מה' יצא הדבר, וברגע שמצאתיו עליי לבצע את שליחותי ולמסור זאת מיד. אל המכתב אף מצורפים שבעה שטרות בני דולר אחד לצדקה".
בהיותו חסיד אמיתי המכיר בגדלותו של רבו הסכים הרב שפירא עם דבריו של המזכיר שיש להעביר את המכתב מיד, היות וכנראה טובתו של הנמען גנוזה באיגרת שהתעכבה זמן כה רב. אך הוא עצמו לא ידע עד כמה. הם העלו הצעות שונות וסיכמו שהרב קליין ישגר את המכתב בפקס' אל הרב שפירא שידאג להעבירו עוד היום לידידו הרב הניג המתארח בירושלים, ובמקביל ישגר הרב קליין את האיגרת המקורית עם השטרות בדרך הדואר.
בבית חותנתו הצדקת של הרב הניג היה המתח רב. החתן הנערץ שוכב על ערש דווי וסביבו מתחלפים בני המשפחה. הכל עסוקים באמירת פרקי תהלים ובתפילות ובשיחות טלפון לעדכון על המצב. מישהו לקח על עצמו לאסוף מנין ולמהר אל ציונו של חותנו האדמו"ר שלא מכבר הסתלק לעולמו לעורר את זכותו הכבירה.
ולפתע הגיעה שיחת טלפון מבני ברק. על הקו היה הגאון רבי אהרן שפירא, ידידו הטוב שלא ידע מאומה. הוא סיפר לרבנית החותנת שהגיעה אליו איגרת מאת הרבי מליובאוויטש זי"ע שנשלחה לפני עשרים ושמונה שנים ובשל טעות כנראה – נמצאה רק עתה.
התגובה של הרבנית החותנת הייתה פרץ עז של בכי נרגש. היא שבה לעצמה כעבור דקות וסיפרה כי חתנה הגדול התמוטט אתמול ושוהה בבית החולים. הוא בהכרה מלאה אמנם אך הרופאים המנוסים מסתפקים באשר לעתידו…
"אני יוצא עתה לבית החולים", הודיע הרב שפירא שמיהר לעלות לירושלים.
בינתיים נודע לרבי ישראל הניג מבני המשפחה על מכתב מהרבי מליובאוויטש שעושה את דרכו אליו והוא היה בטוח שנפלה כאן טעות. היה זה כבר שנים ספורות לאחר ג' תמוז תשנ"ד, יום ההסתלקות, מישהו טעה בוודאי.
כעבור שעות ספורות חש החולה צמרמורת בכל גופו כשידידו הקרוב הופיע בחדרו והקריא באוזניו את המכתב הישן שהגיע אליו דרך מכשיר הפקס'.
המכתב הקצר נשא תאריך משנת תשכ"ט. בסיום המכתב נכתב ביד קודשו של הרבי זי"ע "בברכה לרפואה שלימה", והרי בשנת תשכ"ט היה הרב הניג אברך צעיר זמן קצר לאחר נישואיו, לא היו לו כל בעיות רפואיות! מסתבר שהאיגרת הזו היא תשובה על מכתבו הראשון שעליו לא קיבל תשובה והיא מסתיימת בברכה לרפואה בלא כל הקשר…
ההתרגשות הרבה הייתה אסורה עליו לאחר אירוע לב כה עז, אך מעתה סרו כל הדאגות, היה ברור שהברכה שנכתבה אז מיועדת להיום הזה והיא תתקיים במלואה. הפלא העצום לא היה רק במימד הזמן כי אם גם במימד המיקום הגיאוגרפי. בגוף המכתב כתב הרבי שהרב הניג הינו תושב ארץ הקודש, מה שהיה נכון בימים ההם, כעת הוא התגורר בארה"ב והמכתב נמצא בדיוק בשעה ששהה והתגורר שבועות מספר בירושלים. כך שהאיגרת כולה התאימה בדיוק מושלם למקום ולמצב.
ואז הבחינו הידידים הנרגשים בפלא עצום ופיהם נפער בתדהמה: באיגרת הנושאת כאמור את התאריך של שנת תשכ"ט, מודה הרבי לרב הניג על היותו איש הקשר בינו לבין חותנו הרבי מירושלים זצ"ל ועל הפעמים הרבות ששימש כשליח, שעה שבאותו זמן רק החל הקשר. היה זה מענה לפעם הראשונה שהביא שליחות מחותנו…
זאת ועוד, המכתב והתודה הגיעו רק אחרי פטירת חותנו, כמה חודשים לפני…
אולי מיותר לציין שהרופאים בירושלים לא הבינו כיצד כעבור כמה ימים קם הרב ממיטת חוליו כאילו לא היה בסכנת חיים. הוא היה פטור אפילו מצנתור ומטיפולים לבביים שונים שאותם עבר בהתקף הראשון, הקל. מאז לא חש עוד בליבו והברכה ההיא, הפלאית, עושה פירות עד לימינו אלו, וסדר יומו הרבני הינו מושלם לחלוטין.
ואם חשוב חשבו בני המשפחה שמסכת הפלאות שבאיגרת המופלאה תמה, עבר שבוע ימים והם שוב עמדו נפעמים: אל המעטפה היו מצורפים שטרות שלגביהם נכתב: "לצדקה בארץ הקודש". שבעה שטרות של דולר היו שם, כמספר הילדים שהיו להם עתה, עשרים ושמונה שנים אחרי כתיבת המכתב.
* * *
סיפור נוסף הקשור למימד הזמן, שכלל לא פעל לפי גדרי הטבע במחיצתו של הרבי זי"ע, שמענו זה עידן מפיו של כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א. היה זה עוד בימיו של הרבי הריי"צ זי"ע כשחתנו, לימים הרבי, ניהל את ה'מרכז לענייני חינוך' ולצד עבודתו הרוחנית הפרטית החל בזיכוי הרבים ובהפצת יהדות וחסידות.
יהודי שמוצאו היה מבית של חסידי גור שבפולין רבתי והוא התגורר עתה בניו ג'רסי נקלע לבניין משרדים בניו יורק של אותם ימים ונסע במעלית בדרכו אל אחת הקומות. המעלית נעצרה בדרכה, ומבעד לדלת נכנס אברך בעל צורה, בראות האברך את היהודי הדור הלבוש נתן לו שלום והחזיר לו שלום, ושאלו, מעשה חיבה, היכן הוא מתגורר…
"בניו ג'רסי" השיב האיש כשהוא נהנה מתשומת הלב שבאה מפניו הקורנות של עובר האורח במעלית
"אמור נא" המשיך ושאל "האם יש מקווה בניו ג'רסי?"
הוא טרם הספיק לענות והמעלית הגיע אל היעד אליו נצרך היה אותו אברך שיצא מהתא הממונע.
המעלית המשיכה והיהודי מניו ג'רסי שאל את העומדים לצידו אם יודע מאן דהוא מי הוא האיש ששוחח עימו עכשיו
"אה, לא ידעת?!", הגיבו לו הסובבים בחיוך "זהו רבי מנחם מנדל שניאורסהון, חתנו של האדמו"ר מליובאוויטש"
ארבעים שנה חלפו מאותה שיחה אקראית. אותו יהודי שהתבגר וכבר היה סב לנכדים. כל ימיו הקפיד על קלה כבחמורה כמנהג בית אבא ואולם, מראהו החיצוני לא היה כשל חסידי גור. עתה התקיים בו מאמרו של הרבי מליובאוויטש עצמו שהיה רגיל להזכיר את דבר רש"י על הפסוק "והשיב לב אבות על בנים" שהכוונה 'על ידי בנים'. היו לו בנים ונכדים שהתחנכו במוסדות חסידיים והוא שב ללבוש כמותם, כך שנראה היה בפניו ובלבושו שונה בתכלית מחזותו אז, באותו מפגש ושיחה של רגע.
ובאחד הימים, אולי בעת חלוקת 'כוס של ברכה' במוצאי חג, חלף, בין אלפי ישראל, על פניו של הרבי מליובאוויטש לקבלת ברכה. הרבי עצרו ושאלו בחיוך: "נו, האם כבר כוונו מקווה בני ג'רסי?…"
את המעשה הזה שמע האדמו"ר מטאלנא מרבו כ"ק מרן ה'פני מנחם' מגור זי"ע שהיה מסיים ואומר: "
מעובדא שהרבי מליובאוויטש זכר את אותו יהודי שפגש בנסיעת רגע במעלית עוד טרם קבלת הנשיאות, מכך לא מאוד התפעלתי. הרבי ניחן בכוח זיכרון נדיר ובבהירות לא רגילה ולכן זכרו למרות המראה השוני והשנים והמאורעות שחלפו. אני דווקא מתפעל מכך שארבעים שנה מטרידה את מנוחותו של אותו צדיק, קיומו או אי קיומו של מקווה טהרה בניו ג'רסי…

* תודה לגה"צ רבי אהרון שפירא שליט"א רבה של פרדס כץ ומגדולי מקושריו של הרבי זי"ע מפיו שמענו את הסיפור הראשון