אולם, בשלוש השנים האחרונות יש מוקד אחד ברור לכל המחשבות והזכרונות. הכל סובב סביב נושא אחד. הכל יוצא מנקודה אחת:
אבא.

אולי כי חגים זה משפחה, אולי כי בשבילי החגים היו עטופים תמיד בצליל קולו של אבא שהיה חזן בימים הנוראים, אולי כי הפעם האחרונה בה דיברתי עם אבא היתה יום אחרי שמחת תורה. ואולי כי ככה.

היום נזרקתי המון שנים אחורה. לתקופה שהזכרונות ממנה הם קטעי סרט לא מעובדים, לא תמיד מתחברים אחד לשני. חלקם זכרונות אישיים שלי, תמונות בהירות וברורות. וחלקם דברים שליקטתי במשך השנים. סיפורים ששמעתי ושמעתי, ושוב שמעתי עד שהפכו כאילו חלק מזכרונותיי שלי.

יום כיפור בצהריים. אני ילדה בת חמש, יושבת על מדרגות בית הכנסת נוגסת בחוסר חשק בסנדוויץ' שאמא הכינה לי. שתי פרוסות של חלה, גבינה לבנה ועיגולים של מלפפון חמוץ. תמיד מלפפון חמוץ. הטעם של הסנדוויץ עוד בפה אצלי. השמש קופחת לי על הראש ואני מנסה תנוחות שונות ומשונות שיצליחו להסתיר מעיניהם של הילדים האחרים את הבושה הגדולה. נכנעתי לרעב ואני אוכלת. בושה.
לפני בית הכנסת רחבה של חול ואבנים. יבש בחוץ. חם. ופתאום, כמו מחזה של פאטה מורגנה מתקרב אליי ג'יפ צבאי. אני מנערת את הראש, משפשפת את העיניים והג'יפ – בעינו עומד. בעצם נוסע. הוא אוסף סביבו סופה קטנטונת של חול ונעצר בחריקת בלמים.
שלוש ורבע הילדים שהיו באותה התקופה בבית הכנסת מתאספים תוך שניות ספורות סביב שני החיילים שיורדים מהג'יפ. גם אני מצטרפת אליהם עדיין לא מבינה איך הג'יפ הזה עם שני החיילים שעליו הולכים לשנות לי את החודשים הבאים.
הם נכנסים אל בית הכנסת ואנחנו – אחריהם.
בבית הכנסת דממה. הקול היחיד שנשמע הינו קולו של אבי. מאוחר יותר נודע לי שהוא אחז באותה השעה במוסף של יום כיפור. 'ונתנה תוקף קדושת היום'. הספקתי עוד לגמוע את השניות האחרונות של הניגון. הו, איזה קול היה לו. עוד בתור ילדה הייתי נהנית לשבת ולהקשיב. צמרמורת.
תוך שניות הוא שם לב להפרעה. מפסיק ומסתובב אחורה. עדיין לא זז ממקומו. הוא מבחין בחיילים. החיילים שלו.
הם ניגשים אליו. 'המפקד. אתה צריך לבוא איתנו'.
הוא מסובב את הראש אל הצד השני למקום בו ישב רב בית הכנסת. הרב מורה לו עם האצבע שילך אחריהם.
הוא זז ממקומו, מוריד את הטלית והולך אחריהם. בדרך עוד מספיק להעביר לטיפה על הראש שלי – ונעלם.
בערב הלכנו עם אמא הביתה. היא דאגה לסגור את החלונות, להחשיך את הכל. מצב הרוח היה ירוד.
כמה שעות חלפו והדלת נפתחת – אבא בבית. הוא קיבל כמה שעות של התארגנות לפני שיצא אל החזית.
והוא, כמו שרק הוא ידע, הכניס רוח חיים בבית. 'מה קרה לכם, מה אתם יושבים בחושך. צ'יק צ'ק אנחנו מחסלים את העניינים ואני חוזר הביתה'.

לקח לו כמה שבועות להגיע לחופשה קצרה הביתה. הוא עוד ניסה פה ושם לחייך ולהגיד ש'הכל יהיה בסדר' אבל העיניים שלו אמרו אחרת.
אני עוצמת עכשיו את העיניים ומסוגלת להריח את אותו ריח מיוחד שהוא הביא איתו. הריח של המדים, הריח של התרמיל בו הוא הניח את החפצים שלו. שקית התפילין והטלית ליד שוקולדים קטנים כאלה, עטיפות של ממחטות לחות, גרביים צבאיות, ומחסנית של כדורים.
והיה לו מין מבט כזה בעיניים. משהו זר. משהו לא מוכר. היום אני יודעת שהיה זה מבט של מישהו שראה מוות בעיניים. הרבה מוות מול העיניים. וזעקות של חיילים פצועים. היתה בו עצבות גדולה. זה לא היה אבא שלי. זה היה מישהו אחר.
ובלילה אחרי שכבר השכיבו אותי לישון ונשארו רק הגדולים סביב השולחן היו דיבורים על פחד גדול, וחשש, והמון פטריוטיות.

דיברו שם על שבר גדול. דיברו שם על מדינה צעירה שהיתה כל כך בטוחה בעצמה. בגודל כוחה. דיברו שם בעיקר על מחיר היהירות.
ולמרות הכל, ועל אף הכאב היתה שם אמונה גדולה. אמונה חזקה. 'לא בחיל לא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות'.

ואז הוא נסע לעוד כמה שבועות שהתארכו לחודשים. קיבלנו ממנו דרישות שלום דרך חבילות שהביאו חיילות מהבסיס בעורף. וטלפון פעם בהמון זמן.