מנהג קדום לערוך בל"ג בעומר הדלקה גדולה בשמחה רבה, בשירה ובריקודים, על ציון רבי שמעון בר יוחאי – רשב"י במירון. בקהילות רבות בארץ ובחו"ל נהגו להרבות באור בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש, ולעסוק בתורתו ובשבחיו של רשב"י.

כמו-כן נוהגים לעשות ביום זה על ציון רשב"י 'תספורת מצווה' לבנים בהגיעם לגיל שלוש, כדי לחנכם בהשארת פאות הראש ולהתחיל בחינוכם למצוות בכלל.

בחו"ל נהגו שילדי ה'חדרים' והגנים יוצאים לטייל מחוץ לעיר וקשתות בידיהם, להזכיר את רשב"י, שבימיו לא נראתה הקשת בשמים.

כמה סיבות יש לשמחה הזו:

1) תלמידי רבי עקיבא, ש"מתו מפסח ועד עצרת", "פסקו מלמות" ביום זה.

2) יום ההילולא של רשב"י, שהורה לשמוח ביום הסתלקותו, כי ביום זה נתגלו לו סודות טמירים, שנכתבו לאחר מכן בספר הזוהר, ולא שקעה שמשו עד שגילה לתלמידיו כל מה שהורשה (מהשמים) לגלות.

3) לדעת המדרש, בל"ג בעומר החל ה'מן' לרדת לבני-ישראל במדבר.

נראה כי יש כאן צירוף של כל הטעמים יחד – אף שככל הידוע החלו לנהוג בשמחה זו רק בימי רבי עקיבא, וזאת על-פי מאמר חכמנו ז"ל: "מגלגלין זכות ליום זכאי".

ואומר הרבי מליובאוויטש: "אשרי האיש, אשר ביום סגולה זה, יום גילוי פנימיות התורה, יתחזק ויוסף אומץ לקבוע שיעורים בפנימיות התורה… ובאור לימוד זה דווקא נחיה".