את סעודת השבת אנו פותחים בקידוש. נאמר בתורה: "זכור את יום השבת לקדשו" ואמרו רז"ל: "זוכרהו על היין". משום כך אנו מציינים את כניסת השבת בקידוש על היין. בעת אמירת הקידוש מונחות על השולחן שתי חלות הנקראות 'לחם משנה' ומכוסות בכיסוי מיוחד המיועד לכך. כשבני ישראל היו במדבר ירד להם לחם מן השמים – ה'מַן', בשבת ירד המַן בכמות כפולה ולכן אנו נוהגים לשים בכל סעודות השבת שתי חלות על השולחן. המַן ירד כ"מונח בקופסא" כשהוא מוגן מלמעלה ומלמטה בטל שמים, ולכן אנו מכסים את החלות. סיבה נוספת לכך היא חשיבותן של החלות המתבטאת בכך שעליהן מברכים לפני כל מאכל אחר. אולם מאחר ואסור לנו לטעום טעימה כלשהי לפני ה"קידוש", אנו מכסים את החלות כדי שלא יתביישו באופן ש"כאילו" הן אינן קיימות על השולחן.

לאחר הקידוש נוטלים ידיים לסעודה. ראש המשפחה מניח את ידיו על החלות ומסמן את מקום בציעתן. לאחר ברכת "המוציא" הוא בוצע את החלה וטובל את הפרוסה במלח ומחלק ממנה לכל בני הבית.

"וקראת לשבת עונג" – חכמינו ז"ל הקפידו מאוד על הידור סעודות השבת עד כי קבעו שכל מזונותיו של האדם קצובים למשך כל השנה להוציא את ההוצאות המיועדות לשבתות וימים טובים. לכן יש להכין סעודה דשנה הכוללת בין היתר מאכלי בשר ודגים. בין מנה למנה מקדישים זמן לשירה ואמירת דברי תורה כשהנושא המרכזי הוא מטבע הדברים – פרשת השבוע.

בגמר הסעודה לאחר אמירת מזמור קכ"ו בתהילים המתחיל במילים "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", מברכים את ברכת המזון ואם ישנם שלושה גברים למעלה מגיל בר-מצוה יש לערוך "זימון" לפני תחילת אמירת הברכה. בשבת מוסיפים לברכת המזון הרגילה את פסקת "רצה והחליצנו", הנאמרת במחצית השניה של הברכה השלישית.

ביום המחרת, לאחר תפילת מוסף, אוכלים את סעודת יום השבת, ולעת ערב – לאחר תפילת מנחה – עורכים את ה"סעודה השלישית". זמן זה נקרא בלשון הקבלה "רעוא דרעוין" – רצון הרצונות, זוהי שעת רצון מלפני ה'. בספרים הקדושים נאמר כי גאולתו השלימה של עם ישראל תופיע ותתגלה בשעות אחר הצהריים של יום השבת.