בערב יום הכיפורים חילק רב קהילת חב"ד בנס ציונה הרב שגיא הר-שפר 'לעקאח' (=עוגת דבש) לבאי בית חב"ד.

באחת משיחותיו מסביר הרבי מליובאוויטש את המנהג של נתינת לעקאח. כולנו מבינים מדוע מדובר דוקא בעוגת דבש – מכיוון שהיא מתוקה, ורומזת לשנה טובה ומתוקה. אך מה טמון בכך שהאדם יבקש את הפרוסה? שימו לב שהמנהג איננו אומר רק שהממונה על חלוקת העוגה, הרב או הגבאי, יחלק ממנה פרוסה לכל אחד, אלא שכל אחד יאמר בכוונה תחילה, "האם תוכל לתת לי פרוסת עוגה?" האדם צריך להושיט את ידו ולבקש, "בבקשה, תן לי פרוסת עוגה", ורק אז העוגה ניתנת. 

הרבי מסביר את טעמו של המנהג הזה. אנו יודעים שמזונותיו של אדם קצובים ונקבעים בתקופה זו של השנה – בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ויום הכיפורים. בתקופה זו קובע ה' ממה תהיה פרנסתו של כל אחד, וכמה. אחד יכול להרוויח את מזונותיו בדרך מכובדת, בהיותו מנהל בנק. אדם אחר יכול להתפרנס משטיפת רצפות. אחר, מקיצבת ארגוני סעד, ואדם אחר, על ידי שהוא פושט יד ברחוב. כפי שידוע לנו היטב, ישנם הרבה אנשים שנגזר עליהם לקבל את פרנסתם בדרכים מביישות ובלתי נעימות.

ובכן, המנהג של חלוקת הלעקאח בא לומר שאם חלילה נגזר עלי לפשוט יד לפרנסתי, אזי שאצא ידי חובה בכך שאבקש מאת אשתי או בני או מהרב, "בבקשה תנו לי פרוסת עוגה". בכך תתקיים הגזרה, ומכאן ואילך, במשך כל השנה, לא אצטרך לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם. זו סיבה אחת לבקשת הלעקאח.

יש סיבה נוספת למנהג בקשת הלעקאח: הדרך שבה מרוויח אדם את פרנסתו היא רק האמצעי שדרכו הוא מקבל את מה שה' החליט לתת לו. ה' הוא המחליט כמה יקבל אדם זה ובאיזו דרך. אנשים מעוניינים לא רק להרוויח את כספם, אלא גם להרוויח את זה באופן שאיננו מבייש. אנשים רוצים להרוויח את פרנסתם דרך אנשים ידידותיים ובדרך נעימה. הרבי מליובאוויטש חילק אלפי פרוסות לעקאח לאנשים מכל רחבי תבל. מדוע כאשר אדם מקבל לעקאח מהרבי הוא איננו חש בושה? אם אתה צריך ללכת ולבקש ממישהו פרוסת לחם, האין זה מבייש? והנה כאשר אתה הולך ומבקש מהרבי פרוסת לעקאח, אתה אינך חשה בושה. וההסבר לכך הוא, שאפילו כאשר אתה נותן כסף או משהו אחר, הרי לאמיתו של דבר אין זו אתה הנותן, אלא ה' הוא הנותן דרכך. הוא הנו הנותן האמיתי של הכסף. אתה יכולה לראות זאת בבירור כאשר את משווה שני פושטי-יד משני צדי הרחוב. בערך אותו מספר אנשים עובר על פניהם, אך העני היושב מצד זה של הרחוב קיבץ 47 שקל, ואילו זה היושב ממול קיבל 67. כיצד קרה שאחד קיבל יותר ואחד פחות? שלאחד הרעימו פנים ולחברו הסבירו פנים? הדבר איננו מקרי. הכל מאת ה'. אין ספק, האנשים הנותנים את הכסף הם שליחיו של ה'. וכך, האדם הנותן לעקאח, או צדקה, אינו אלא שליח מאת ה' ואתה מקבל את מתת ידו ללא תחושה של השפלה וחוסר נעימות. הדבר הוא כך במיוחד כאשר אדם מקבל לעקאח מהרבי – בגלל ענוותנותו העצומה. כי כאשר הרבי נותן לעקאח, אתה מרגישה בבירור שהוא שליח ה' ושהלעקאח, למעשה, ניתן לך מאת ה'.