כשדורון שפר היה בן 16, ערב הצו הראשון, החלום הגדול שלו היה להיות טייס קרב בחיל האוויר. בסוף – נעבעך – הוא עשה רק טירונות כלל צה"לית עם פרופיל רפואי 45 ומסע כומתה של 800 מטר, ונאלץ להסתפק בקריירה חלופית כאחד מגדולי הכדורסלנים הישראלים בכל הזמנים. התובנה שלו, 21 שנים אחרי: "הבדיחה הכי טובה שאתם יכולים לספר לקדוש ברוך היא פשוט לתכנן תכניות".

מאז עברו על שפר עוד כמה דברים שוודאי לא תיכנן – רוחניות בהודו, מחלת סרטן קשה וגם חזרה בתשובה – והוא מבטיח שזה לא הסוף, כי "המסע הוא לאין סוף". אמש (א’) הוא הופיע בפני חניכי קורס השליחים של ארגון התשובה "מעייני הישועה" בירושלים, סיפר את סיפורו האישי וגם נתן כמה טיפים למי שיעמדו בקרוב מאחורי דוכן הפצת היהדות במדרחוב הקרוב.

כשחזר לכדורסל, לירושלים, הוא מספר כי ההרגשה הייתה של "שמחה גדולה בנפש ובנשמה, התרגשות, ‘ושבו בנים לגבולם’". בעין כרם, מקום מגוריו, התחבר לאיש חב"ד בירושלים, הרב יהונתן שפיצר ומשם הדרך לכותל, למעיינות ולתפילין הייתה קצרה. "היו גם משברים באמצע – סיני, ברזיל, יפו, אבל אז הצעקה הפנימית נשמעה שוב".  "בקונטיקט נזרע הזרע", הוא שיחזר בכנס את תחילת המסע. שם, רחוק כל-כך מהבית, הוא נתקל בשני ספרים דווקא לא-יהודיים – "האלכימאי" ו"הנבואה השמימית".

הם נגעו בו בנקודה מאוד מסויימת, ורק כעבור שנים הבין כי שם היה בעצם הניצוץ היהודי. מאז חיפש אותה כדי להוציאה מהכוח אל הפועל, ובדיעבד הוא מגדיר את התהליך – "מסע חיים". בדרך הוא חיטט בעצמו המון ושינה הרגלי אכילה, לבוש ואורח חיים – עם ובלי קשר למחלה – אבל רק בהודו, בחגים, חווה לראשונה ש"משהו בפנים מתעורר".