אין סיבה להתרגש מהמספר הגדול של מדינות העולם שתמכו באימוץ דוח גולדסטון. חבל להשחית מילים על צביעותו של העולם. רוב המדינות שהרימו את ידן בעד אישור הדוח ראויות לדוח חריף פי שבעים ושבעה, על פשעים אמיתיים שהמדינות האלה עושות כנגד אזרחים. מדינות שטובחות באזרחים ללא הבחנה מטיפות לנו מוסר. מדינות שלא עשו אפילו אלפית מהמאמץ שעשה צה"ל כדי להימנע מפגיעה באזרחים, דורשות 'לחקור' דווקא את הפעילות ההגנתית שלנו, שאין צודקת ממנה. אבל האם מישהו באמת הופתע מזה? ככה מתנהגות אומות-העולם מאז ומעולם.

תופעת האנטישמיות היא אחת החידות האנושיות הבלתי-ניתנות להסבר. בעולם חיים בני-אדם מכל הגזעים והתרבויות, ואין אח ורע לשנאה כלפי העם היהודי. היו עמים שסבלו משנאת העמים האחרים, אבל זו הייתה איבה לפרק-זמן מוגבל, ובדרך-כלל היו לה סיבות ניתנות להסבר. העוינות לעם-ישראל מלווה אותנו לכל אורך ההיסטוריה, ואין היא תלויה בשום דבר שנעשה או לא נעשה.

לא בגלל השוני

היו שניסו להסביר את האנטישמיות באורחות-החיים הנבדלים של היהודים. דתם, לבושם והתנהגותם היו שונים משל העמים האחרים, ולכן עוררו איבה ושנאה – כך טענו. אחר-כך ראינו ששונאי-ישראל לא הבדילו בין דתיים לשאינם דתיים, בין לובשי שחורים לבין יהודים הלבושים על-פי הצעקה האחרונה של האופנה המודרנית.

הערבים מתלבשים אחרת מהמקובל בעולם המערבי, מדברים בשפה ייחודית להם, שומרים את מנהגיהם ואורחותיהם, והעולם כולו מכבד אותם ונזהר בכבודם. ואילו מנהיגי ישראל מתלבשים כמקובל בעולם, משתדלים לדבר אנגלית רהוטה, מנסים להידמות לשאר מנהיגי העולם – ותמיד-תמיד יועמדו בפינה. הם זוכים למחמאות רק בשעה שהם נענים לדרישות אויביהם, נסוגים ונחלשים.

ומנגד, דווקא בימינו יהודים שומרי תורה ומצוות נהנים ברחבי העולם מיחס של כבוד והערכה. במרבית המדינות השלטון מתייחס ליהודים הדתיים והחרדים בכבוד, מתחשב בבעיותיהם ומקבל בהבנה את צורכיהם הייחודיים. ההנחה שאורח-החיים הייחודי הוא הגורם לשנאת הגויים, אין לה שום בסיס עובדתי.

בקרוב זה יסתיים

את שורשי האנטישמיות אנחנו מוצאים בפרשת השבוע, המספרת על לידתם של יעקב ועשיו. המאבק ביניהם מתחיל עוד בהיותם ברחם אימם. כבר בשלב זה "ויתרוצצו הבנים בקרבה" – זה מושך לכיוון אחד ואחיו מושך לכיוון השני. כשרבקה המודאגת הולכת לברר את פשר הדבר, היא מקבלת את התשובה: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו, ולאום מלאום יאמץ".

המתח הפנימי בין יהודים לגויים נעוץ אפוא בשורש הווייתם. זה מאבק מתמיד שלא ייגמר עד ביאת המשיח. לעיתים הוא לובש דמות חמורה ומכוערת, ולעיתים הוא נושא אופי מעודן ומאופק יותר, אבל המתח הבסיסי הזה קיים לעולם.

התורה הבטיחה – והמציאות הוכיחה זאת – שכאשר יהודים ממלאים את תפקידם ומתנהגים כיהודים, עשיו חש יראת-כבוד כלפיהם. באורח פרדוקסלי משהו, דווקא כאשר ההבדלים בין יהודים לגויים באים אל מלוא ביטוים, הדבר מעורר הערכה מצד הגויים, ואילו הנטייה להידמות לגויים ולהתבולל בתוכם, מעוררת תגובה הפוכה של בוז וזלזול.

האיבה העתיקה של 'עשיו' ל'יעקב' תגיע בקרוב לקיצה, בגאולה הקרובה לבוא על-ידי משיח-צדקנו. אז יבינו היהודים את חשיבות תפקידם, ובעקבותיהם יבינו זאת גם הגויים, ותתקיים הנבואה: "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך", כאשר העולם כולו יסייע לעם-ישראל למלא את ייעודו בתיקון העולם.