השליח הרב גבריאל הולצברג הי"ד מדליק את נרות החנוכה בבומביי בשער הראשי של הודו

מתקפת הטרור בבית חב"ד במומביי הפנתה זרקור רב-עוצמה אל חייהם של השלוחים, הפזורים בכל רחבי תבל. רבים החלו לקלוט רק עכשיו את עוצם מסירות-נפשם. זו מסירות-נפש יום-יומית, שבה שלוחי הרבי מוותרים על נוחות וחברה, על חיי קהילה ועל צרכים בסיסיים של יהודי שומר תורה ומצוות. כל דבר שלנו הוא פשוט וטבעי – אוכל כשר, מקווה-טהרה, מניין לתפילה, חינוך יהודי – להם הוא עניין של מסירות-נפש.

רבים שואלים, מהיכן נוטלים את הכוח למסירות-נפש זו? איך אלפי זוגות צעירים, הורים לילדים קטנים, מסוגלים להפיק מעצמם נכונות להקרבה אין-סופית כזאת? אילו היה מדובר ביחידי-סגולה, היינו אומרים שהם אנשי-מעלה, נשמות גבוהות, יוצאים מן הכלל; אבל כאן מדובר ביותר מארבעת-אלפים וחמש-מאות גברים ונשים, בני-אדם מן השורה, כמוני-כמוך. מניין להם אותה רוח ענקית של מסירות-נפש?

למעשה, מסירות-הנפש מלווה את תנועת החסידות מראשיתה. הבעל-שם-טוב ותלמידיו מסרו את נפשם על גילוי החסידות, למרות הרדיפות שהיו מנת-חלקם. רבנו הזקן, בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד, קיבל מהבעש"ט צוואה על מסירות-נפש. בעל ה'תולדות' סיפר כי ביום שמלאו לרבי שניאור-זלמן שלוש שנים, אמר הבעש"ט: "בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו. בעל הנשמה [=הכוונה לרבי שניאור-זלמן] יצטרך גם-כן לעבור אותה מסירות-נפש של אברהם אבינו, כדי לגלות את דרך העבודה באחדות והשגחה פרטית".

כאשר חבריו הקרובים, ובראשם מורו ורעו רבי מנחם-מענדל מוויטבסק, עלו לארץ-ישראל, השתוקק רבי שניאור-זלמן בכל נימי נפשו להצטרף אליהם. אולם לבסוף מסר את נפשו, ויתר על משאת-ליבו ונשאר ברוסיה, כי הבין שזה תפקידו וזו שליחותו. בהמשך הגיעו הדברים לכלל סכנת-נפשות ממש, כאשר העלילו עליו שהוא מורד במלכות, והוא נאסר ונכלא במבצר הפטרופבלי.

הוא ידע כי בהפצת תורת החסידות ובכתיבת ספר התניא הוא מסכן את נפשו, מכיוון שבשמים התעוררה התנגדות חריפה לכך. לאחר שחרורו סיפר כי בימי מאסרו נגלו לפניו הבעש"ט והמגיד ממזריטש ואמרו לו בפירוש שהמאסר נגרם בגלל קטרוג שהתעורר בשמים על פעילותו בהפצת פנימיות התורה. אך עוד אמרו לו כי במסירות-נפשו הצליח לשבור את הקטרוג, ומעתה עליו להוסיף ולהפיץ ביתר שאת את אור החסידות.