אשתו של ר' יוסף לא הרפתה. היא לחצה על בעלה לתבוע מרבו ברכה ולא להרפות ממנו, עד אשר יזכה בה. ואמנם, פעם אחת התייצב ר' יוסף לפני רבו ואמר: "מורי ורבי הקדוש, איני זז מכאן עד שאזכה בברכתו!".

נתהרהר המגיד מקוזניץ, פניו הרצינו מאוד, ולבסוף אמר: "אם תסכימו לאבד את כל ממונכם, אברך אתכם בזרע של קיימא".

החסיד קפא על עומדו והמילים נעתקו מפיו. הוא הרגיש שאין לו הרשות להחליט החלטה כזאת בעצמו. הוא שב לביתו, להיוועץ ברעייתו. האישה הסכימה מיד לתנאי שהציב המגיד, והחסיד חזר לקוזניץ והודיע לרבו כי שניהם מוכנים לחיי עוני ומחסור אם בתמורה לכך יזכו לצאצאים. "אם-כן, סע אל ה'חוזה' מלובלין וכל אשר יאמר לך, עשה", הפטיר המגיד מקוזניץ.

עשה ר' יוסף כמצוות רבו ונסע ללובלין. סיפר ל'חוזה' מדוע בא אליו ובשליחות מי. "שב כאן עמי עד אשר יאיר ה' את עיניי", הורה לו ה'חוזה'.

יום אחד קרא לו ה'חוזה' ואמר: "בימי נעוריך היית משודך לנערה מבנות עירך, אך כשגדלת ביטלת את השידוך ופגעת בכבוד הנערה. מעולם לא טרחת לפייסה, ומשום כך נמנע ממך פרי-בטן. עד שלא תפייס אותה, לא יהיו לך ילדים. סע אפוא אל היריד הגדול אשר בבלטה, שם תמצא את המשודכת שלך לשעבר ובקש ממנה מחילה".

ר' יוסף היה נרעש. אמנם כן, בנעוריו שידכוהו הוריו לנערה בת-טובים, אסתר-שפרה שמה, אך כשהתבגר והגיע לפרק האיש מקדש, נשא עיניו להצעה אחרת. מעולם לא טרח – לא קודם החתונה ולא אחריה – לפייס את הנערה על הפגיעה שגרם לה.

נסע ר' יוסף לבלטה. כבר בדרכו לשם חקר כל מי שפגש אם הוא מכיר אישה ושמה אסתר-שפרה מעיר פלונית. גם ביריד עצמו ניסה לברר ולשאול, אך כל בירוריו העלו חרס.

שלושה ימים לפני תום היריד, בשעה שהסוחרים כבר החלו בהכנות לחזור לבתיהם, צעד ר' יוסף ברחובה של עיר, מבולבל ואובד-עצות. לפתע החל גשם עז ניתך ארצה. נכנס ר' יוסף לתוך אחת החנויות, למצוא מחסה מהגשם. בין האנשים שנדחקו עמו לחנות הייתה אישה צעירה. זז ר' יוסף הצידה, מטעמי צניעות. נעלבה האישה וקראה בקול רם באוזני כל הנוכחים: "ראו איש זה – בצעירותי נטשני וגם עכשיו אין הוא רוצה לעמוד בקרבתי"…

כששמע ר' יוסף את דבריה, הביט בה ומיד זיהה את המשודכת לו בעבר. מיד פנה אליה בדברי תחנונים וביקש ממנה לסלוח לו, בספרו לה כי הרחיק ובא עד בלטה רק כדי למוצאה ולבקש את מחילתה. בתוך כך פרץ בבכי שהעיד על כנות דבריו.

"מוכנה אנוכי לסלוח לך", אמרה האישה, "בתנאי אחד". ר' יוסף הנהן בראשו. "אקבל עליי כל תנאי שתשיתי עליי, אם רק אוכל לעמוד בו", אמר.

"ובכן", אמרה האישה, "סע לסובלק, שם מתגורר אחי המסכן. עני וחסר-כול הוא. תן לו מאתיים זהובים לנדוניית בתו. אם כך תעשה, אסלח לך על הפגיעה שפגעת בי בעודי משודכת לך".

חישב ר' יוסף ומצא, כי אם ימכור את כל רכושו ויצרף לכך את המזומנים שברשותו, יהיו בידיו כמאתיים זהובים. הסכים לתנאי וחזר לביתו. לאחר שהיו בידיו מאתיים זהובים, נסע לסובלק.

חיפש את אחי האישה עד שמצאו יושב בביתו, מדוכא ועלוב. "קרב ובא יום נישואי בתי ואין בידי פרוטה לפורטה", סיפר לו האח.

"הנה לך מאתיים זהובים, טבין ותקילין, להכין את כל צורכי החתונה, כאחד הנגידים!", אמר לו ר' יוסף והושיט לו צרור כסף שמן. פתח האיש את הצרור, והביט בזהובים ובר' יוסף כלא מאמין. "מי אתה ומה פשר המתנה שהבאת לי?!", השתאה.

"אל חשש!", הרגיעו ר' יוסף, "הכסף כשר ואני מוסר לך אותו במצוות אחותך, שפרה-אסתר. בצעירותי היינו משודכים זה לזה, עד שעזבתיה ונשאתי אישה אחרת. לפני ימים אחדים פגשתיה כדי לפייסה, והיא ציוותה עליי לתת לך מאתיים זהובים, תנאי לסליחתה לי".

עתה לבשו פני האח ארשת של תדהמה מוחלטת. הוא הביט בר' יוסף כפי שמביטים באדם לא-שפוי. "האם באת לשטות בי?! הלוא כבר חמש-עשרה שנים שאחותי אינה בין החיים; פה בסובלק נפטרה בדמי-ימיה, ואני בעצמי קברתיה!".

רעד אחז בגופו של ר' יוסף. לאחר שנרגע קמעה סיפר לבן-שיחו את השתלשלות הדברים – תחילה עם המגיד מקוזניץ ולאחר מכן עם ה'חוזה' מלובלין. לבסוף תיאר את דמות האישה שפגש בבלטה, ולאח לא נותר אלא לאשר כי הייתה אכן זו שפרה-אסתר אחותו, היא ולא אחרת!