/ ק. בנימין

1. קירבה או הקרבה

שיחות הקירבה עם הפלשתינים שעליהם מדובר הן סוג של בדיחה לא מוצלחת. לפני כשנה אבו מאזן ביקר אצל אהוד אולמרט בביתו מעשה שגרה ואבו עלא ישב עם שרת החוץ לבני. כולם ניהלו משא ומתן כזה או אחר. עכשיו אמורים לשבת דרגים מליגה ב' לשיחות עקיפות, אם בכלל.

למעשה ביום אחד חזרו לימי ועידת מדריד באוקטובר 1991. ישראל סירבה אז שדגל פלשתין יונח על השולחן, ולחשוב שברק אובמה דיבר על הסדר קבע בתוך שנתיים, כאשר בפועל הולכים 20 שנה לאחור. ואיזה ערך יש בכלל לכל ההצהרות של נתניהו על מדינה פלשתינית, ומה שווה תכנית ההקפאה? המתנחלים יזכו לפיצוי של עשרות מיליונים על חשבון המדינה, וגם יחדשו את הבנייה בעוד חצי שנה בדיוק. מפליא שהם הפסיקו את ההפגנות ופירקו את כל אהלי המחאה. אולי יהיו שיבקשו הקפאה נוספת.

2. ההיסטוריה חוזרת

אחרי אין ספור שיחות מדיניות, מהלכים בזירה הבינלאומית, נסיונות וקונספציות שנכשלו פעם אחר פעם, שוב יש מי שחושב שפתאום תצוץ הנוסחה שבה יכירו הפלשתינים במדינת ישראל כמדינה יהודית. הפעם אולי כדי לצנן את ההתלהבות לא מדובר על שיחות שלום אלא על שיחות "קירבה".

איזו קירבה יש בינינו לבין מי שעשה את הדוקטורט שלו על הכחשה שואת יהודי אירופה, לבין מי שמאיים במלחמת דת וג'יהאד בשל הכרזה ישראלית על מערת המכפלה קבר רחל כאתרי מורשת לאומיים, איזו קירבה יכולה להיות בינינו לבין מי שחפץ בהשמדתה של מדינת ישראל על כל יושביה. שוב מקונן החשש שבמקום קירבה, תהיה זו הקרבה של אינטרסים חיוניים ישראליים, ותמורת לא כלום.

אך בינתיים מחוות ועוד מחוות מזמינים עוד לחץ אמריקאי ואירופי על ישראל, וכך הולכת ומתחזקת עמדת הפלשתינים שככל שהם עומדים בעקשנותם ובסירובם לשבת לשולחן המשא ומתן כך הם ירוויחו יותר.

למרות ההצהרות החוזרות והנשנות על "זמניות ההקפאה" ועל ה"מחווה החד-פעמית" נראה, לפי שעה, ששר הביטחון עסוק בשיחות קירבה עם הפלשתינים במקום דווקא עם מרבית הציבור בישראל שבבחירות האחרונות אמר את דברו בעד פיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון, ובדיונים באכיפת הקפאת הבניה בגיוס פקחים ובהיערכות לקראת הריסה אפשרית של מבנים בהתיישבות.

3. לפני רגע העימות

בשנות ה-70 נשען הימין הקיצוני באיטליה על רשת הגנה ושיתוף פעולה של הממסד הפוליטי והמשטרתי. אחת מרשתות הסיוע של הימין הקיצוני מנתה 962 חברים, בהם 30 גנרלים, שמונה אדמירלים, 43 חברי פרלמנט, שלושה שרי ממשלה ונציגים של בכירי הכנסיה, התעשיה והבנקאות הפרטית. כך יכול הימין הניאו-פשיסטי לבטוח במידה מסוימת של שיתוף פעולה מצד מנגנוני המדינה שאת פעולתם רצה לשבש.

איטליה לא היתה המקום היחיד באירופה שבו הימין הקיצוני פעל יחד עם מנגנוני המדינה, כדי לשבש או לחבל בפעולות הממשלה. בשנות ה-60 מרדו קצינים ומתנחלים באלג'יריה בהחלטתו של דה גול להציע הגדרה עצמית למדינה. הארגון הצבאי החשאי שהכריז על המרד היה המשכה של הוועדה להגנה על אלג'יריה הצרפתית, שהוקמה במחצית השניה של שנת ה-50 כלובי שהתנגד לכל ויתור של פאריס לתנועה הלאומית האלג'ירית.

הן באיטליה והן בצרפת הגיע בשלב כלשהו רגע האמת, שבו הממשלה היתה מוכרחה להתעמת עם עצמה. המקרה הצרפתי חמור יותר, מפני שהעימות הפנימי עם המורדים אנשי הממסד התנהל במקביל למאבק חיצוני של צרפת עם התנועה הלאומית האלג'ירית. לעתים היה זה מאבק אלים ולעתים פוליטי במסגרת משא ומתן. באיטליה המאבק היה פנימי בלבד, אם כי גם כאן לא היה זה המאבק היחיד. לצד הימין הקיצוני פעלו נגד המדינה ארגוני שמאל קיצוני והמאפיה.

שני המקרים הללו רלוונטיים לישראל. ממשלת הימין בישראל נהנית מתמיכה לגיטימית ודמוקרטית של רוב המצביעים. גם אם לא כל דובריה מגנים בחריפות את פעולות הימין הקיצוני – מדיניות "תג המחיר" למשל – אין הם מביעים הסכמה עמו. והחשש הגדול הוא, בהתנהלות הממשל האמריקני ובסיוע ראשי האיחוד האירופי שיום אחד החברה בישראל תהיה חייבת להתמודד עם הבעיה במלוא חריפותה. אי אפשר גם שלא לתהות, אם כדי לדחות או למנוע את העימות הפנימי הגדול, מעצימים מקבלי החלטות את האיומים החיצוניים של איראן, החיזבולה וסוריה מעבר למשקלם הריאלי.

4. אובמה נלחץ גם מהטורקים

לא רק שר הפנים הרב אלי ישי אשר ביום ביקורו של סגן נשיא ארה"ב, ג'ון ביידן, הודיע על אשרור בביית 1,600 מאות יחידות דיור ברמת שלמה, הביך את ראש הממשלה נתניה, אלא גם יו"ר בית הנבחרים האמריקני, ננסי פלוסי, הביכה קשות את הנשיא אובמה, כאשר הצביעה בעד הצעת חוק של ועדת החוץ של הקונגרס, הקובעת שהטבח שביצעו הטורקים בארמנים במלחמת העולם הראשונה הוא רצח עם.

טורקיה היא שחקנית מפתח בגיבוש הקואליציה הבינלאומית מול איראן. אובמה נלחם למנוע מהצעת החוק להגיע להצבעה בוועדה כדי שלא להכעיס את ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, הידוע במזגו הסוער ובכשרונו להיעלב קשות. לא עזר לאובמה כלום. יחד עם פלוסי הצביעו אמנם דמוקרטים נוספים, חברי הוועדה, אולם פלוסי היא בעלת המעמד הבכיר ביותר.

הנשיא אובמה מודע היטב לדינמיקת ההעילבות הטורקית. בהיותו מועמד לנשיאות צידד אומבה דווקא בהכרה ברצח העם הארמני. הוא גם הבטיח לבוחריו ממוצא ארמני כי יקרא לשואת הארמנים בשמה, אולם כאשר ביקר בטורקיה השתמש במילה ארמנית עתיקה שמשמעותה רצח. כדי להבין מה אמר נזקקו הארמנים למילון.

לאנקרה יש ניסיון רב-שנים בהיעלבות על רקע הסוגיה הארמנית – ומיצויה עד תום. מדינת ישראל נמנעת כבר שנים ארוכות מהכרה רשמית ברצח העם הארמני על רקע היחסים האסטרטגיים המיוחדים עם טורקיה, וזאת למרות תחושת אי הנוחות המוסרית. יתרה מזו, גורמים ישראליים, בשיתוף פעולה עם אייפא"ק, נאלצו במשך שנים להקדיש מאמצים רבים למניעת הכרה אמרקנית רשמית בג'נוסייד הארמני.

השנה הדברים השתנו. ארגונים וקבוצות פרו-ישראליים שעד כה נרתמו במלוא עוצמתם לדחיית ההכרה בשואת העם הארמני, למרות אי תמיכתם בנושא, החליטו כי לא יתנגדו לה עוד. הסיבה: ההתקפות שלוחות הרסן של טורקיה וארדואן על ישראל בעקבות 'עופרת יצוקה', והתגברות תופעות של אנטישמיות בטורקיה. מן הזווית הטורקית זה נראה כמו פעולת נקם ישראלית עקב הידרדרות היחסים עם טורקיה. לא מן הנמנע שלקראת 24 באפריל יחול מפנה גם בקרב המחוקקים ובציבוריות הישראלית בנושא הכרה ישראלית רשמית בשואת העם הארמני.

בניסיון להרגיע את הטורקים הבטיחה להם שרת החוץ הגב' הילרי קלינטון, כי הבית הלבן יעשה כל מאמץ לגנוז את הצעת החוק, אולם הטורקים מסרבים להירגע. האווירה באיסטנבול לוחמנית. לא רק שהם השיבו את שגרירם להתייעצויות, אלא כפי שזה נראה כרגע, יעבור זמן רב עד שהוא ישוב לוושינגטון. הסיבה – לוח הזמנים.

בעוד שישה שבועות, ב-24 באפריל, יחול יום השנה לזכר רצח העם הארמני. על פי ההחלטה שהתקבלה בוועדת החוץ של הקונגרס, נדרש הנשיא אובמה להבטיח כי כאשר ישא באפריל הקרוב את הנאום השנתי שהוא מקדיש לנושא, עליו להשתמש במונח 'ג'נוסייד' – רצח עם, ולקדם את מדיניות הכרה בהתרחשותו. הטורקים רוצים להיות בטוחים שזה לא יקרה. לכן הם לא יחזירו את שגרירם לפני שיקבלו התחייבות חד-משמעית.

5. ניתוח שלאחר ההחלטה

גלי ההדף שחוללה הצעת ההחלטה, שהתקבלה בוועדת החוץ של בית הנבחרים האמריקאי, זאת שמגדירה את רצח הארמנים ב-1915 כרצח עם, לא עצרו בחופי טורקיה. הם מייצרים גם הרבה קצף במסדרונות השדולות היהודיות בוושינגטון. לאחרונה פירסם ג'יי רוזנברג, שהיה בעבר עורך הפרסום השבועי של הלובי היהודי אייפא"ק, ולאחר מכן "חצה את הקווים" וניהל את אגף המדיניות ב"פורום למדיניות ישראל" הליברלי, כתב ש"הישראלים מנסים ללמד את הטורקים לקח.

אם ההחלטה בעניין הארמנים תעבור בשני בתי הקונגרס ותקבל תוקף של חוק, זה לא יהיה בגלל חמלה פתאומית לקרבנות רצח העם הארמני וצאצאיהם, אלא כדי לשגר מסר לטורקיה: אם אתם מתעסקים עם ישראל, השדולה שלה תגרום לכך שתשלמו מחיר בוושינגטון, וייתכן שגם ארה"ב תשלם על כך מחיר".

רוזנברג מבסס את ניתוחו על דברים של רון קמפיאס, מנהל משרד הידיעות היהודית, שכתב ש"הקהילה הפרו-ישראלית בארה"ב השתדלה רבות  בעבר נגד קבלת החלטות דומות בעניין רצח הארמנים, כשפעיליה מצטטים אזהרות מפיהם של פקידים טורקיים, ולפיהן החלטות כאלה עלולות לפגוע לא רק ביחסים בין טורקיה לארה"ב אלא גם בין טורקיה לבין ישראל. אולם בשנה שעברה אמרו אחראים בקבוצות פרו-ישראליות, שאף שאינם תומכים בהחלטות חדשות בנושא, הם לא יתנגדו להן יותר. הם נימקו זאת בהתקפות החריפות של טורקיה על ישראל, ובפריחת האנטישמיות בטורקיה".

קמפיאס נזעק להשיב לרוזנברג. במאמר שפירסם הוא כותב שהוא אמנם מסכים לקביעה, ש"הקהילה הפרו-ישראלית נסוגה לאחור, והיא אומרת עכשיו למחוקקים האמריקאים 'עשו מה שאתם חושבים לנכון, אנחנו איננו מתכוונים לבזבז הון פוליטי על הטורקים'", אבל דוחה את הטענה שישראל או הלובי היהודי הם שעומדים מאחורי ההחלטה.

קמפיאס מזכיר כי גם ב-2007, כאשר עלתה הצעת החלטה דומה להצבעה בוועדת החוץ, שבעה מתוך שמונה חברי הוועדה היהודים הצביעו בעדה, ורק רוברט וקסלר מפלורידה הצביע נגדה, משום שהוא "ידיד של הלובי הטורקי". כלומר, זוהי עמדתם הקבועה של היהודים, להגדיר את רצח הארמנים כרצח עם. מה קרה אם כן עכשיו? אז, ב-2007, התפתל יו"ר הוועדה, טום לנטוס המנוח, ורק בסוף ניאות והצביע בעד.

הפעם, יו"ר הוועדה הווארד ברמן נתן לה את חסותו, וקסלר כבר אינו בקונגרס וכל שבעת היהודים בוועדה הצביעו בעדה. קמיפאס מזכיר עוד, כי למעשה ב-2007 השיגה הצעת ההחלטה רוב גדול עוד יותר בוועדה, 27 בעד מול 21 שהתנגדו, הפעם הרוב היה קטן מאוד – 23 בעד לעומת 22 נגד.

מדוע החשבנאות הזו חשובה? "חברי הקונגרס היהודים הצביעו בעד ההחלטה ב-2007 אף שהשדולה היהודית התאמצה מאוד להפילה", מסביר קמפיאס. "העובדה שהם חשו עצמם חופשיים להצביע בעד ההצעה החדשה היא אמנם דבר חשוב, אבל חשובה מכך היא התמונה הרחבה, המצביעה על כך שחברי הקונגרס היהודים אינם פיונים של השדולה היהודית".

אז מי ניצח בהחלטה הזאת? השדולה היהודית, שנקמה את נקמת ישראל, או חברי הקונגרס היהודים, שהצביעו מתוך עמדה מוסרית ולא פוליטית?

את טורקיה מאזן הכוחות בין השדולה היהודית לחברי הקונגרס היהודים אינו מעניין. להם אין ספק שישראל עמדה מאחורי ההחלטה.

6. הסיפוח שסיבך את העולם

היום לפני 71 שנה, בסביבות השעה שמונה בבוקר נכנס אדולף היטלר ל"טירה הישנה" של פראג בירת צ'כיה, וקבע בה את מעונו הרשמי. משמר הטירה החדש – פלוגת רגלים גרמנית – הניף על הצריח את הדגל הנאצי. פחות מחצי שנה אחרי חתימת הסכם מינכן, הפרה גרמניה את ההסכם באופן ברוטלי וסיפחה את צ'כיה. לעיני העולם הנדהם, נמחקה צ'כוסלובקיה מהמפה.

יומיים לפני כן הזמין היטלר את נשיאה, אמיל האכה, לראיון במשרד הקנצלר בברלין. האכה הגיע לברלין בבוקר ה-15 במארס, וחיכה כמה שעות עד שהפירר התפנה לדבר איתו. בפגישה הודיע לו היטלר שצבא גרמניה עומד לפלוש למחרת לצ'כיה, והמליץ לו לשתף פעולה. במקרה כזה, הבטיח היטלר, תשמור מדינתו על אוטונומיה מסויימת. האכה חש ברע, אבל אחרי איומים התקשר לפראג והורה למסור את המדינה לגרמניה.

היטלר פירסם הודעה על כינונה של חוקה חדשה לצ'כיה. במבוא הוזכר "הקשר ההיסטורי בין גרמניה למוראביה ובוהמיה", וההכרח לארגן את ענייני מרכז אירופה בהתאם לצרכיו של הרייך. הסעיף הראשון קובע ש"בוהמיה ומוארביה הן חלק של הרייך הגרמני הגדול ויהיו ידועות בשם 'הפרוטקטורט'". החוק הקיים בצ'כיה ישאר בינתיים בתוקפו, אבל שר הפנים של הרייך יוסיף "מה שטעון התאמה". גם סלובקיה הפכה באופן רשמי לבת חסות של היטלר.

בלונדון, נשאל ראש המשלה נוויל צ'מברליין בפרלמנט אם הממשלה הגישה מחאה לברלין. "בפעולות גרמניה אין אפשרות לראות התאמה לרוח מינכן", הוא אומר בקול ענות חלושה, אבל תשובתו לא נשמעה. אחר כך הוא הודה שהיטלר הגיע לידי כך שגרמניה נוקטת כיבוש צבאי באומה שאין לה שום קשרים גזעיים אתה. הוא הגן על פעולותיו בחוזה מינכן ואמר ש"שום דבר שהיינו עושים לא היה מציל את צ'כוסלובקיה".

בברלין, העיתונות מנסה להצדיק את ביטול עצמאותה של צ'כוסלובקיה. מאמרים היסטוריים ארוכים מסבירים ש"הצ'כים ידעו שגשוג רק בהיותם נתונים להשפעה גרמנית". אך אירופה כולה מתכוננת למלחמה. הטיימס הלונדוני כתב: "בפעם הראשונה מאז השתלטות הנאצים עשתה גרמניה צעד גלוי שאינו משתמע לשתי פנים. הניו יורק טיימס הזהיר ש"היטלר מחה את הצבא היחידי שיכול היה להתנגד לו בין ברלין לדנובה".

המדינה הנתונה לאיום המיידי ביותר היא פולין. בוורשה נערכות הפגנות המונים נגד היטלר, ופרשנים צבאיים מעריכים שהפולנים יוכלו להשיב מלחמה לגרמניה אם זו תתקוף אותם. לפולין, כך מסבירים המומחים, יש כוח צבאי קבוע של כחצי מיליון חיילים. הוא מרוכב בעיקרו מחיל פרשים גדול. המומחים הצבאיים של פולין הם בדיעה כי לחיל פרשים כזה יהיה ערך מכריע במלחמת הגנה על אדמות פולין. כיוון שבפולין כמעט אין דרכי תחבורה סלולות, מעריכים המומחים הפולנים ש"קל יהיה לחיל פרשים לפעול מאשר לטנקים". הם מזכירים שלפולין יש גם 25  אלף טייסי מוכשרים וכאלפיים אווירונים. אחרי יומיים, החיילים הגרמניים בפראג מוחלפים בשוטרים ואנשי אס-אס. הגסטאפו מקים מחנה מעצר, וכולא בו כ-10 אלפים איש.

7. קפריסין כבר לא דוגמא

"אין די בטענה ששטח או נכס מסוים הוא 'בית'", אכזבו לאחרונה שופטי בית הדין האירופי לזכויות אדם את הפליטים היוונים-קפריסאים שעתרו אליו, "על התובע להצביע על זיקה רציפה עם המקום. 35 שנה חלפו מאז שהעותרים איבדו את החזקה על רכושם, דורות חלפו, האוכלוסייה המקומית השתנתה וחלק ניכר מהרכוש החליף בעלים לפחות פעם אחת על ידי מכירה, תרומה או הורשה".

היוונים-קפריסאים, שנמלטו ב-1974 לחלקו הדרומי של האי מפני הכובש הטורקי, תבעו שהצד הטורקי ישיב להם את אדמותיהם ונכסיהם. אבל רובם של 17 השופטים בשטרסבורג קיבלו במלואה את העמדה הטורקית-קפריסאית, שלפיה המציאות גוברת על "שורשים משפחתיים", הזמן חזק מהרגש וזכויותו של הדייר קודמות לאלו של בעל הבית. הפליט יכול לקבל את המגיע לו במזומנים, לא בהכרח באדמה, קבעו השופטים.

קביעה זו הניח עתה מחסום בפני הניסיון הגובר של ממשלות במערב, האו"ם וארגוני זכויות אדם להכיר בזכות השיבה של פליטים לארצות מוצאם, ובעיקר מדובר ב"שיבה פרטית" – זכותו האישית של הפליט שאינה כפופה להסכמים בין מדינות. המגמה המדינית להכרה בזכות המשפטית להשבת פליטים גוברת מאז סוף שנות ה-90, ולאוו דווקא מתוך הזדהות עם סבלם – זו לעתים דרך אלגנטית להיפטר מהם. אירופה, למשל, שמחה להיפרד מפליטי מלחמת הבלקנים. בסוף ינואר אף אימצה העצרת הכללית של מועצת אירופה החלטה שלפיה הפליט יוכל לבחור בין חזרה לביתו לבין קבלת פיצוי שווה ערך.

גם בישראל סבורים שלפליטים הפלשתינים מ-1948 אין זכות שיבה, ואין ניתן להסתיר את הסיפוק מהחיזוק שקיבלה הפרשנות מקביעת השופטים בשטרסבורג. גם החלטת עצרת האו"ם 195 מ-1948 שלפיה הפליט הפלשתיני יכול לבחור בין שיבה לישראל לבין פיצוי – אינה מקנה זכות אישית לכל פליט לשוב, להבדיל מזכותו לפיצוי. גם יוזמת השלום הערבית המתייחסת להחלטה 194 העניקה לישראל זכות וטו על כך.

למתנחלים, מומלץ שלא לתלות את קביעת בית הדין החדשה במסגרת מוזהבת, מתוך מחשבה שנוכחותם הממושכת בשטחים – כמו זו של הטורקים בקפריסין – מבטיחה להם חזקה על השטח. קביעת בג"ץ בעתירתם של מפוני גוש קטיף נגד הפינוי, שהדגישה כי הם ישבו במקומותיהם באופן זמני מכוח צו של מפקד האזור.

היבט חשוב של הקביעה החדשה הוא ההבחנה בין זכויות הפרט ליחסים מדיניים: אזרחים – ובמקרה הזה, התושבים הטורקים בצפון קפריסין – לא צריכים לשלם את מחיר חוסר יכולתם של הפוליטיקאים ליישב סכסוכים. גם השופטים הזהירו מפני מצב שתיקון אי-צדק ישן יגרום אי-צדק חדש – למתיישבים הטורקים.

בית הדין דחה בתוקף את הטענה שזכויות האדם כוללות הגנה על הערך הרגשי של "שורשים משפחתיים" ביחס לקרקע מסוימת. הוא גם הדף את טענת העותרים, שדחיית עתירתם תהיה פרס לעבריין. השופטים הסבירו שרכוש ניתן להמיר – בפיצוי כספי או ברכוש חלופי, למשל רכוש של טורקי-קפריסאי שעזב את דרום קפריסין.

השופטים בשטרסבורג המליצו לפליטים היוונים-קפריסאים לפנות למנגנון השיפוטי שהקים הצד הטורקי, ולתבוע ממנו את השבת רכושם או פיצוי כספי לאלה שאינם מעוניינים בכך. בנוסף המליצו לפליטים להמתין לסיום מוצלח של המו"מ המדיני בין הצדדים.

מן הראוי לשים לב לסעיפים "המדיניים" בפסק הדין: השופטים מתייחסים לאחריות של הצדדים לסיום הסכסוך הם מציינים שהטורקים הצביעו ב-2004 בעד תוכניתו של מזכ"ל האו"ם לשעבר, קופי אנאן, לאיחוד האי, אף שכללה שיבה מוגבלת של יוונים לחלקו הצפוני, ואילו היוונים דחו אותה ברוב גדול. הם גם מזכירים שהטורקים הקימו מנגנון אמין להסדרת תביעות הפליטים. לסעיפים אלה היתה תרומה מרכזית להחלטת בית הדין.