אחת התמורות שחלו בעולם המודרני היא אבדן המנהיגים. מי שמכונים בימינו 'מנהיגים' אינם אלא פוליטיקאים בעלי מרפקים חזקים, שהצליחו לדחוק את עצמם לצמרת, מתוך רמיסת מתחריהם. במקרה הטוב הם מנהלים טובים, שיודעים לנהל מערכות מסויימות, אבל אין הם נתפסים דמויות-מופת ובוודאי אינם מעוררים כלפיהם קשר נפשי עמוק מצד הציבור.

 דווקא על רקע משבר המנהיגות כדאי לשים לב לאבל העמוק שפקד את המוני בית-ישראל עם הסתלקותו של הראשון לציון הגאון רבימרדכי אליהו זצ"ל. אתה רואה לנגד עיניך מאות-אלפי יהודים החשים יתמות, מזילים דמעות כמים, מרגישים כאילו נלקח מהם אב אהוב. כי זה הקשר שנוצר בין העם לבין גדולים אמיתיים, מנהיגים במלוא משמעות המושג.

ענווה אמיתית

גדולת אישיותו של הרב אליהו פרצה מתוכו ונגעה בליבם של המוני העם. הללו ראו מולם קודם-כול איש-אמת, שיראתו קודמת לחכמתו. מניעיו ושיקוליו היו טהורים, בשאיפה לכוון לרצון ה' ולאמת של התורה. הייתה לו גם יכולת המנהיגות – לחתוך ולהכריע. בלי ועדות ובלי ניסיונות לרבע את העיגול ולרצות את הכול, על חשבון האמת.

רבנים ואישי-תורה ראו בו את הגאון שיודע להשיב על שאלות קשות ולהתיר בעיות סבוכות. יהודים פשוטים נמשכו אל חמימותו ואל מאור-הפנים שבו קיבל כל יהודי, השיב לשאלותיו והעניק לו מברכותיו. המונים נהנו להקשיב לשיעוריו, ששילבו הלכה ואגדה, נגלה ונסתר, רעיונות עמוקים לצד משלים מושכי-לב וסיפורים נושאי מוסר-השכל.

אך מה שמשך במיוחד את לב העם הוא הענווה של הרב אליהו. זו ענווה שרק אנשים גדולים באמת מסוגלים לה. לא הצטנעות של שקר וענווה מזוייפת, שמאחוריה מסתתר לפעמים אגו מנופח, כפי שאנו רואים בעולם הרחב. יש מי שמשתמשים בניסוחי ענווה כביכול, 'קטונתי' ו'לעניות דעתי', אך הם מנופחים מחשיבות עצמית, ואוי לו למי שיעז לומר דבר-מה שאולי יפגע חלילה בכבודם. אצל הרב אליהו הענווה הייתה פשוטה, טבעית ובעיקר אמיתית.

התקיים ברב אליהו מאמר הזוהר: "מאן דאיהו זעיר – איהו רב". כלומר, מי שמרגיש עצמו קטן – הוא באמת גדול. זו גדולה אמיתית, של איש-תורה אמיתי, והיא שקשרה אליו המוני יהודים, שהתפללו בכל ליבם לשלומו וכאבו בכל נימי נפשם את פטירתו.

ידידות-אמת

אין ספק שהחיבור העמוק שנוצר בינו ובין המוני בית-ישראל קשור גם למקורות היניקה הרוחניים שלו – הנגלה והנסתר, ההלכה והחסידות גם יחד. הנהגתו התאפיינה למעשה בסממנים של אדמו"רי החסידות, ולכן המוני יהודים חשים כלפיו אותה תחושה שחסידים חשים כלפי רבותיהם.

הדבר בא לידי ביטוי בקשר העמוק שהתקיים בינו ובין הרבי מליובאוויטש. אין-ספור פעמים הביע את הערצתו לאישיותו ולפועלו של הרבי, והיה ברור שהוא מזדהה לחלוטין עם דרכו. כל מי שמעיין בתמלילי השיחות שהתקיימו בינו ובין הרבי, ובמיוחד מי שצופה בצילומי הווידאו של הפגישות ביניהם, רואה מהי ידידות-אמת בין גדולי-ישראל.

בביקורו האחרון אצל הרבי, בחודש מרחשוון תשנ"ב, התבטא הרבי התבטאות נדירה בסוף הפגישה: "יהי רצון שבקרוב ממש תהיה הגאולה, אזיי אבקר את כבודו, בהיכל קודשו בארץ-הקודש". הרב אליהו הרים את שתי ידיו בהתרגשות והכריז: "ברוך הבא! אני אגיד בשמחה רבה: ברוך הבא בשם ה'!".

נסיים בדברים שאמר הרב אליהו ל'שיחת השבוע' לפני ארבע-עשרה שנים: "נאמר: 'כל צופייך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון'. אומר הבן-איש-חי: 'כל צופייך נשאו קול' – אלה המצפים לגאולה השלמה, אשר גם יזכו לראותה. 'יחדיו ירננו' – אנחנו מתפללים שנזכה לשמוח ולרנן בה יחדיו , מתוך אחדות ואחווה".