סיפור המעשה שיסופר לכם להלן ארע בשנת תרפ"ז (1927), כאשר הקומוניסטים היהודיים בברית המועצות (היבסקציה) השתוללו במלא כוחם וניסו לדכא כל פעילות יהודית דתית, על ידי הלשנות ושימוש בכוח הזרוע של השלטון.

 בעיר קוטאיס שבגרוזיה חי אברך צעיר שנמנה על בחירי ישיבת ליובאוויטש, אשר נוסדה במקום זה לפני שנים אחדות, על ידי הרבי מוהרש"ב ונוהלה על ידי הרב שמואל לויטין. האברך שימש כחזן בבית כנסת ספרדי והיה ידוע כ"חכם" (רב ספרדי).

 אחרי המהפכה הקומוניסטית ברוסיא, שוב לא יכלה הישיבה לפעול באורח גלוי. אולם האברך שלנו, שהיה תלמיד חכם וירא- שמים, לימד ילדים בחשאי, תוך ידיעה ברורה כי הוא מסכן בכך את חייו.

 ויהי היום והאברך שלנו קיבל "הזמנה" לבוא למשטרה החשאית, לג. פ. או. הוא הלך ושם החלו לחקור אותו, כשהם שואלים תחילה כל מיני שאלות צדדיות, עד שלפתע הציגו לו את השאלה. "ומי משלם לך שכר לימוד, בשביל התלמידים, אתם אתה לומד?"

 האברך לא התבלבל והשיב בשאלה, כשהוא מעמיד פני תם: "איזה תלמידים? איזה שכר לימודו וכי מי מעונין ללמוד בימינו אלה?"

 "אם כך, אז מדוע אתה הולך לבתים מסויימים כל יום, אם לא כדי ללמוד עם הילדים?" – באה במהירות השאלה הבאה.

"קורה לפעמים שקוראים לי פה ושם כדי "לשחרר" מישהו מ"עין הרע" – השיב האברך מבלי להניד עפעף".

החוקרים פרצו בצחוק. "נו האם אתה מצליח במלאכה זו של "שחרור" "מעין הרע?" – שאלו את הנחקר. "איך לפעמים. אי אפשר לדעת, הם נותנים לי משהוא בשביל שבאתי והחולה מבקש אותי לבוא עוד הפעם. וכי מה איכפת לי? שיחשוב כי הסגולות שלי עזרו לו להירפא…" החוקרים צחקו והאברך צחק יחד אתם. הוא עשה את עצמו ל"טמבל" שאינו מבין מה רוצים ממנו. אך יחד עם זאת נזהר היטב- היטב וככל שניסו החוקרים למשוך אותו בלשון, לא הצליחו להציל מפיו מאומה. לבסוף שלחו אותו החוצה, כדי להידבר ביניהם ולהחליט מה לעשות עם הטיפוס המוזר הזה.

 האברך שלנו יצא החוצה. הוא עשה עצמו כמי שלא הבין שאמרו לו לחכות בחוץ, ניגש אל דלת היציאה ועבר בקור רוח ליד השומר המזויין שעמד בפתח הלה שאל אותו בתימהון, לאן אתה הולך. והאברך השיב לו כי אמרו לו ללכת והוא הולך. בדעתו של השומר לא עלה כלל שמישהוא יכול לצאת מהחקירה, מבלי לקבל רשות מפורשת והוא נתן לו ללכת.

נקל להבין כי האברך שלנו לא הלך הביתה. הוא ידע כי מהרה יתחילו לחפש אותו ובנתיים התחבא אצל חבר. כעבור ימים מספר קנו לו כרטיס והוא עלה על הרכבת הראשונה ונסע לרוסטוב, מצא שם את החסידים עטופי צער ויגון. התברר לו כי הרבי נעצר והוגלה לשלוש שנים לקאסטרומה.

 מבלי לחשוב רגע מיותר נסע האברך מיד לקסטרומה וביקש להתקבל אצל הרבי. החסידים המקומיים לא שמחו לביקורים כאלה – אשר לדעתם עלולים היו לסכן את הרבי, שהיה נתון בלאו הכי במצב לא נעים ביותר – אך האברך שלנו אמר מה שאמר והצליח להתקבל אצל הרבי.

בתשובה לשאלתו מה לעשות, אמר הרבי שעליו לנסוע למוסקבה, ושם להתראות עם מספר חסידים. ביניהם היו סוחרים שהיו קונים סחורות ברשות הממשלה והיו מקבלים אישורים וחשבונות רשמיים, שהעידו על העסקים שעשו. כמות הסחורה, המחירים וכו'. חשבונות כאלה ישתדל האברך שלנו לקבל על שמו-הוא, כאילו הוא קנה סחורות כאלה וכאלה. עם אישורים וחשבונות אלה יסע מיד הביתה, יתייצב בג. פ. או. ויאמר להם, כי היות והוא הבין כי עובדת היותו "חכם" אינה לרצונם, הוא החליט להטיב את דרכו להיות… סוחר. מיד הוא נסע לקנות סחורות והנה החשבונות המעידים על כך…

אולם כיצד הוא ימצא במוסקבה את הסוחרים המתאימים, שיסכימו לעשות לו את הטובה הזאת ויציידו אותו בניירות המתאימים? נתן לו הרבי פתק אל אחד מזקני החסידים (ר' ברוך שלום) אשר יקשר אותו עם מי שצריך. בפתק כתב הרבי הוראות מסויימות והוסיף בעל פה כי אחרי קריאת הפתק יש להשמידו מיד.

אחרי שבת נסע האברך מקאסטרומה למוסקבה. תחנת הרכבת הגדולה של מוסקבה המתה מאנשים אך זהירות רבה היתה דרושה כדי לא לעורר את תשומת ליבם של הסוכנים החשאים ששרצו שם. הוא לא ראה אף פנים מוכרות וחושש היה לשאול, פן יבולע לו. מה לעשות?

 הוא יצא מתחנת הרכבת ועלה על החשמלית הראשונה שנסעה בכיוון העיר, הוא מצא מקום פנוי ליד יהודי קשיש והתיישב לידו. מפעם לפעם הביט האברך על שכנו, שהיה לו זקן ארוך ולבן והבחין בכך שגם שכנו בוחן אותו במבטים גנובים. נראה היה כי שניהם חוששים לפתוח בשיחה, עד שנענה הזקן ושאל: מאין בא היהודי?

 "מקאסטרומה" – השיב האברך ומיד הבחין בשמחה שהתפשטה על פגי הזקן. הוא שאב מכך אומץ ושאל: "אולי מכיר אדוני את ר' ברוך-שלום?"

"ברוך-שלום? זה אני" – השיב הזקן בעל הדרת-הפנים.

 מחרישים המשיכו השניים בנסיעה, עד שהזקן התרומם ממושבו כדי לרדת מהחשמלית והאברך הלך בעקבותיו. הזקן לקח את האברך אליו הביתה, ושם הם התנשקו כנהוג אצל חסידים. והזקן שאלו על שלום הרבי ועל מטרת בואו אליו.

 האברך נתן לר' ברוך-שלום דרישת שלום חיה מהרבי וכן מסר לידיו את הפתק. אחרי שקרא את הפתק בעיון רב מספר פעמים, הדליק ר' ברוך-שלום גפרור והעלה את הפתק באש עד שנשרף כליל ולא נותר ממנו מאומה.

 שמחתו של האברך, שהצליח בצורה כה מופלאה ומהירה למצוא את ר' ברוך-שלום בעיר הגדולה – לא ידעה גבול. שמחה זו גדלה שבעתיים ואף הפכה להכרת-תודה עמוקה לדרכיה המופלאות של ההשגחה, כאשר רב"ש סיפר לו מני' ובי' כי מעולם אינו נוהג לצאת בבוקר, בשעה מוקדמת לפני התפילה, אולם באותו בוקר היתה לו איזו הרגשה פנימית שאמרה לו לקום ולנסוע לתחנת הרכבת. "הנה, כמה מופלאות הן דרכי ההשגתהו" – קרא ר' ברוך שלום בהתפעלות והוסיף: "כן כאשר נוסעים בכוחו של הרבי, הרי שהפלא אינו פלא כלל".

 למחרת היום התכנסו זקני החסידים להתוועדות. האברך מסר למשתתפי ההתוועדות ד"ש מהרבי, אולם השמחה היתה גדולה במיוחד נוכח הידיעה, כי המאמצים לשחרורו של הרבי (במאמצים אלה השתתפו גם דפלומטים זרים) עומדים להיות מוכתרים בהצלחה ועוד ימים ספורים והרבי ישתחרר ואולי אף יורשה לעזוב את תחומי ברית המועצות. השמחה היתה גדולה והכוסיות הורמו "לחיים"!

 מובן מאליו כי האברך הופגש עם הסוחרים שהעמידו לרשותו ברצון את החשבונות המבוקשים, על שמו והוא לא איבד זמן יקר וחזר מיד הביתה.

גדולה היתה שמחת בני ביתו של האברך כאשר ראוהו חוזר בריא ושלם, אולם השמחה היתה מהולה בתוגה, כי הלא הג. פ. או. חיפש אותו וכולם יעצו לו עתה לברוח ולהסתתר. אולם האברך הודיע כי הוא לא יברח ולא יסתתר, אלא יעשה אך ורק מה שהרבי יעץ לו לעשות. לשוא היו הבקשות והתחנונים של בני המשפחה, לשוא היו הדמעות של אשתו, אביו ואחיו – הוא הלך להתייצב בג. פ. או. בכניסה עמד אותו שומר מזויין שעמד שם גם כשהוא יצא. הלה הכירו וכאשר ביקש רשות להיכנס – לא סירב לו. יתר על כן הוא ליווה אותו פנימה, לחדר בו ישבו החוקרים הבכירים, ואמר להם: הנה אתם צעקתם עלי, מדוע נתתי לאיש הזה לצאת. והנה הוא לפניכם הוא בא מרצונו הטוב…

 מיד החלה החקירה. מדוע זה ברחת ונעלמת? – היתה השאלה הראשונה.

 "מה פתאום ברחתי?"-השיב האברך בשאלה לשאלה-וכי מי זה יכול לברוח מכם? אלא מה,אמרתם לי ללכת א הלכתי".

"והיכן היית כל הזמן", – הוסיפו החוקרים להקשות.

 "אומר לכם את האמת לאמיתה" – השיב האברך – "ראה ראיתי כי אין אתם שבעררצון מכך שאני עוסק בלחישה על עין-הרע, מתן סגולות וכיוצא באלה, והחלטתי להיות סוחר. נסעתי איפוא למוסקבה, קניתי סחורה ומכרתי אותה לבתי חרושת ממשלתיים. הנה, תוכלו לראות את החשבונות וקבלות…"

החוקרים בדקו את הניירות, מצאו אותם בסדר גמור ומשכו בכתפיהם. אחר מכן אמר אחד מהם: "מבחינה מסויימת הרי שהיטבת את דרכך. מוטב להיות סוחר מאשר "חכם" העוסק בהבלים. אולם גם במקצוע זה אין לך עתיד. בשיטה שלנו בקרוב לא יהיו עוד סוחרים וספסרים, על כן איפוא עצתי לך: היה לפועל,"

"שיהיה פועל" – הסכים עמו האברך.

 "מזלך" – הוסיף החוקר ואמר – ,.הוא זה שבעצמך באת אלינו. אם אנחנו היינו תופסים אותך, היינו משלחים אותך לעשר שנים לסיביר. עכשיו לך הביתה, אך זכור את דברי: לך לבית חרושת ותהיה פועל".

 כך ניצל האברך שלנו מציפורני הב פ. או. ובכל שנה, ביום שחרורו של הרבי שחל בי"ב-י"ג תמוז, חגג האברך שלנו גם את יום שחרורו הוא, שזכה לו הודות לרבי מליובאוויטש.