בראש-חודש אלול עלה משה רבנו להר-סיני בפעם השלישית, כדי לקבל את הלוחות האחרונים, והעבירו שופר במחנה לבל יטעו שוב לעשות עגל. לאחר ארבעים יום, ביום-הכיפורים, ירד והלוחות בידו, ובישר לישראל שנתרצו לפני הקב"ה, וקבעו הקב"ה יום סליחה ומחילה לדורות. על-כן, כל אותם ימים שמתחילת אלול ועד יום-הכיפורים הם ימי רצון.

מנהג קדמונים לתקוע בשופר בכל חודש אלול (הספרדים בסיום הסליחות, והאשכנזים בסוף תפילת שחרית. ורצוי שכל יהודי ישמע את התקיעות), וסמך לזה שנאמר "תקעו בחודש שופר" – משמע לתקוע חודש שלם.

רק בערב ראש-השנה אין תוקעים: א) כדי להפסיק בין תקיעות של מנהג לתקיעות שהן מצוות-עשה מן התורה. ב) כדי 'לערבב את השטן' [שירגיש המקטרג שישראל בטוחים שכבר עשו את עבודת ראש-השנה לפני זמנה וכבר זכו בדין], שיסבור שכבר עבר ראש-השנה ואין עוד תועלת בקטרוגו.

מנהג ישראל לומר 'סליחות' [שעיקרן: הזכרת 'שלוש-עשרה מידות הרחמים'] בתקופה זו: הספרדים מתחילים בב' באלול, והאשכנזים מתחילים (השנה) מהשבוע שלפני ראש-השנה. ממשיכים לומר 'סליחות' בעשרת ימי תשובה, אך חסידי חב"ד אומרים רק בצום גדליה, שהוא תענית ציבור.

בקהילות האשכנזים מוסיפים בתפילות שחרית ומנחה (אחרים – בערבית) את הפרק 'לדוד ה' אורי' (תהילים כז). פרק זה רומז לחגי תשרי, ותוכנו: תשובה, שמחה וביטחון בה'.

בקהילות רבות מוסיפים באמירת תהילים. מסורת מהבעש"ט לומר מיום ב של ראש-חודש אלול שלושה פרקים ביום, וביום-הכיפורים אומרים שלושים ושישה פרקים, ומסיימים אחר נעילה.

למקור