פרשת נצבים:

את פרשת השבוע, פרשת "ניצבים", קוראים תמיד לפני ראש-השנה. רמז לכך אנו מוצאים בתחילת הפרשה; "אתם ניצבים היום כולכם" – "היום" הוא יום הדין הגדול ובכדי להיות "ניצבים", בעמידה בטוחה, חייבים להיות מאוחדים באופן של "ניצביס כולכם", כל העם, ללא יוצא מן הכלל, מראשי השבטים ועד לדרגות האוכלוסיה הנמוכות ביותר – "מחוטב עציך עד שואב מימך".

הברית
פרשתינו ממשיכה, מסכמת ומחזקת את דברי הברית, הברכות והקללות, עליהן קראנו בפרשה הקודמת. מצד אחד מעודד משה את העם, שנבהל מן הצרות הנוראות העתידות לפקוד את מי שלא ישמע לדבר ה', בהזכירו להם שהיו כבר מקרים שהכעיסו את הקב"ה ולא נענשו, ובכלל, כל התוכחות לא באו אלא להעמיד את העם על רגליו בדרך הנכונה והטובה. כמו כן מדגיש משה באוזניהם כי הברית אינה רק עם הדור שנכנס לארץ, אלא זוהי ברית נצחית וכפופים לה כל הדורות כולם ; "ולא איתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת . . כי את אשר ישנו פה עומד היום לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". שוב מתרה משה באותו האיש אשר נמנע מלקבל עליו את דברי הברית ועושה ככל העולה על רוח ליבו בחושבו שאף-על-פי-כן לא יבואו עליו כל הקללות. הפעם הביטויים הם חריפים מהרגיל : "לא יאבה ה' סלוח לו . . וקנאתו (כעסו) באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה (קללה) הכתובה בספר הזה, ומחה ה' את שמו מתחת השמים". תוצאותיה של התנהגות קלוקלת זו ישפיעו לא רק על העם עצמו כי- אם אף על ארצו, ארץ-ישראל, אשר לפתע יעלמו ממנה כל מעלותיה הטבעיות, בין היתר ; "לא תזרע ולא תצמיח ולא תעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה…". כמובן שיש לראות בכך, כמו בכל התוכחות, גם את הטוב הטמון בדבר. על אף שבני-ישראל יגלו מן הארץ לא יתיישבו בה הגויים, כי בזמן שישראל לא עושים את רצון הבורא לא ירצו להתיישב בה, בהיותה שוממה.

התשובה והמצוה
לאחר הדברים הקשים הללו מונמך מעט הטון, ומשה מתאר באוזני העם את תהליך התשובה והגאולה שלאחריה. מתוכן הדברים ניתן להבחין כי מעשה התשובה אינו חד-צדדי, אלא שכאשר מקיים היהודי את הציווי : "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו…", . כי אז ; "ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך, וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה". מפסוק זה למדו חז"ל כי השכינה, כביכול, שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכאשר יגאלו – גם הקב"ה יגאל ("ושב") עמהם. ובאשר לקיום המצוות, מרגיע משה : "כי את המצוה אשר אנוכי מצוך היום, לא נפלאת (מכוסה) היא ממך ולא רחוקה היא" , "לא בשמים היא . . ולא מעבר הים . . כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו". ושוב מזכיר הוא לעם :"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע" ,ולבסוף מורה להם יותר מסתם עיצה טובה:"ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".

פרשת וילך:

רגעי הפרידה
כעת קרוב יותר מתמיד יום מותו של משה רבינו ופרישתו מהנהגת העם. "וילך משה…" – לאחר שסיים את דבריו הכלליים וכל העם התפזר לאוהליו, פנה משה בעצמו ללא כל גינונים טקסיים אל כל שבט ושבט כדי להפרד מהם באופן אישי. ומה אמר להם? – "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה". מעתה לא תוכלו להנות מעצתי, מחכמתי ומדברי תורתי, כי אלו נלקחו ממני וניתנו ליהושע. לכל החוששים מהסתלקותו של המנהיג הנעלה ומן ההנהגה החדשה, מבטיח משה בדברי הפרידה והניחומים ; "ה' אלוקיך הוא העובר לפניך, הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וירשתם יהושע הוא עובר לפניך כאשר דיבר ה"'. כדי להמחיש את דבריו הוא קורא ליהושע ונוסך בו דברי עידוד וחיזוק לעיני כל העם.

מצוות הקהל
לאחר שאמר בפניהם את כל התורה סיים גם לכותבה ומסרה לבני שבט לוי. באותה הזדמנות מצוה אותם משה לערוך אחת לשבע שנים אסיפת 'הקהל' ; "הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך…" – במוצאי שנת השמיטה, כשכל עם ישראל עולה לרגל, לירושלים, בחג הסוכות, היו כולם מתכנסים בבית-המקדש והמלך היה קורא באוזניהם מתוך ספר-התורה. מטרת הציווי היא להזכיר, לעורר ולהחדיר בלב העם את מצוות התורה וקיומן – "…למען ישמעו וילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". ואכן, המעמד הנשגב והגדול, שהיה רצוף בחרדת קודש כשמיעת התורה ונתינתה בסים, עורר לבבות וסייע בהגברת לימוד התורה וקיומה.

 מבוא לשירת "האזינו"
עם ישראל נמצא בעליות וירידות בכל הקשור לשמירת התורה והמצוות, וכפי שהעיד משה רבינו בעצמו ; "כי אנוכי ידעתי את מריך ואת עורפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי". זוהי הסיבה שמשה נצטוה לומר את השירה המעידה ונותנת תוקף נצחי לדברי הברית בכל הדורות ובכל המצבים בהם ימצא עם ישראל – "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו…". לשירה עצמה יועדה פרשה מיוחדת בתורה, הלא היא פרשת 'האזינו' אותה נקרא בשבוע הבא.