האם האמונה בבורא עולם עושה את האדם ישר יותר ומוסרי יותר? האם אדם מאמין ושומר מצוות הוא גם הגון יותר? נראה שמוסכם על הציבור כי התשובה חיובית. עובדה, כל אימת שאדם דתי נתפס במעשה פלילי, הדבר זוכה לכותרות מובלטות. מכאן, שזו תופעה לא-צפויה, מפתיעה, ראויה לציון, שהלוא ידוע כי 'כלב נשך אדם' אינו חדשה, אלא 'אדם נשך כלב' הוא ידיעה עיתונאית ראויה.

דמותו של היהודי הראשון, אברהם אבינו, נקשרת בתודעתנו עם שתי תכונות בולטות, הקשורות זו בזו: האחת, אמונה גדולה בקב"ה; והשנייה, נדיבות-לב בלתי-מוגבלת ורצון עז לגמול חסד, להכניס אורחים, לעזור לזולת. אברהם גם אומר בפרשתנו את המשפט: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה – והרגוני". כלומר, במקום שאין בו יראת-שמים, אין גם עכבות מוסריות מפני ביצוע פשע.

השכל ניתן להטיה

האמת היא שיש קשר הדוק ביותר בין אמונה למוסריות. מהו הכוח שיכול לעצור בעד האדם מלעשות דבר שעשוי לגרום לו הנאה? השכל – ניתן להטיה, ואפשר למצוא צידוקים לכל דבר. המצפון – מה זה בכלל? הפחד מהמשטרה – זה כבר שיקול של רווח מול הפסד, או של סיכוי מול סיכון. כל הכוחות האלה אין בהם כדי לעמוד מול תאוותו של האדם.

אמת, אדם שחונך על ברכי ערכים של יושר והגינות, עשוי לשמור עליהם גם אם איננו מאמין, אבל ככל שיעמוד בפני פיתויים גדולים יותר וייקלע למצבים קשים יותר – יגדלו הסיכויים שיישבר וייכנע. שכן חינוך, הרגל או רצון סתמי 'להיות אדם ישר' – הם כוחות חלשים מדיי כאשר מולם עומדים פיתויים גדולים.

באמונה יש עוד מרכיב חשוב הקשור למוסריות – ריסון האגו האישי. הבסיס של האמונה הוא ההתבטלות לפני רצון ה'. פסגת ההתבטלות הזאת באה לידי ביטוי באידאל של מסירות-הנפש, שהשבוע אנו קוראים על הדוגמה הנשגבה ביותר שלה – עקֵדת יצחק. אתה נדרש לתת את כל-כולך לקב"ה, שכן הוא האמת האחת והיחידה של כל המציאות.

יהודי שמתחנך על ברכי האמונה יודע מראש להתייחס לרצונותיו ולמאווייו בעירבון מוגבל. אני רוצה? אז מה. לא רצונותיי ותשוקותיי הם הקובעים. הקובע הוא רצון ה'. אם הדבר נכון בעיני ה' – אעשהו, ואם לא – אבטל את רצוני מפני רצונו. האמונה מעניקה אפוא לערכים המוסריים תוקף בלתי-מוגבל, ולכן דווקא בכוחה אפשר לעמוד מול פיתויים קשים.

צדקה אינה אלא צדק

למרבה הצער, פעמים שומעים על אדם דתי שעשה מעשה לא-הגון, אבל באותה מידה גם שומעים על 'דתי' שנכנס לאכול במסעדה לא-כשרה. וכי מה ההבדל? זה חטא וזה חטא. 'דתי גנב' הוא תרתי דסתרי (=שני דברים הסותרים זה את זה), בדיוק כמו 'דתי מחלל שבת'. זה אדם שדתיותו חלשה, אמונתו רופפת, ולכן הוא נכשל בעבֵרות כאלה ואחרות. אבל יהודי שמאמין באמת ובתמים – אין ספק שגם בעניינים שבין אדם לחברו יתנהג ביושר ובהגינות.

האמונה מחסנת מפני עבֵרות מוסריות. ויתרה מזו, היא גם מעודדת את האדם לרחם על הזולת ומעניקה לו כוח לגמול חסד במידה שמעוררת פליאה אצל אחרים. לכן דווקא אברהם אבינו, המאמין הגדול, היה גם איש-חסד למופת. לכן דווקא בקרב שומרי התורה והמצוות מפותח מאוד עניין החסד והעזרה לזולת. אנשים שבקושי מביאים לחם לביתם פותחים את כיסם ביד נדיבה למטרות צדקה. שכן האמונה מחנכת לריסון הרכושנות ולהתייחסות אל הזולת בראייה הנכונה.

האמונה בבורא עולם היא אפוא המפתח לחיים נכונים ובריאים, גם במובנים אנושיים רגילים. היא עושה אותנו בני-אדם ישרים והגונים, בעלי ערכים מוסריים יציבים וברורים. והיא מחנכת אותנו לדאוג לחלש ולסייע לאביון, כחלק מתפיסת-עולם שבה הצדקה אינה אלא צדק.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות