זה סיפור מעורר השתאות על השגחה פרטית מופלאה, שכמותה זוכים לראות שליחי חב"ד ברחבי תבל. את הסיפור הזה מספר הרב שלמה וילהלם, שליח הרבי בעיר ז'יטומיר שבאוקראינה.



תחילתו של הסיפור בשנת 1999 – תש"ס. הרב וילהלם מבקר בלונדון לרגל שמחה. אשתו של אחד ממכריו פונה אליו בבקשה – להתחקות על שורשי משפחתה בכפר קטן ונידח, וְצ'וֹרַיישֶה שמו.



בשובו של הרב וילהלם לאוקראינה, יצא עם עוזרו המסור, מוותיקי הקהילה, הרב הירש שרייבמן, אל הכפר הזה, שבקושי ידע על קיומו. הוא מצא כי הכפר שוכן במרחק כמה עשרות קילומטרים מברדיצ'ב, סמוך לעיירה רוז'ין. בבואו לכפר חיפש את בית-הקברות היהודי, ושם אכן גילה את שמות קרוביה של האישה ותיעדם, כפי שביקשה.



כשסיימו את עבודת התיעוד אמר הרב וילהלם לעוזרו, שאם כבר הגיעו לכפר, עליהם לחפש יהודים. הם פגשו כפרי זקן ושאלו אם יש במקום יהודים. לשמחתם נענה הזקן כי יש בכפר אישה יהודייה, זקנה מאוד, ומסר להם את כתובתהּ.



כשנכנסו הרב וילהלם ועוזרו לחצר הבית, מצאו שם גבר ואישה צעירים, ועמם תינוקת. הם התחילו לשוחח והתברר כי הם אח ואחות, נכדיה של הסבתא השוכבת חולה בתוך הבית, והילדה היא בתה של האחות. השניים אמרו כי ככל הנראה אלה שעותיה האחרונות של הסבתא.



ביראת-כבוד הכניסוהו הנכדים פנימה. הסבתא שכבה במיטתה מעורפלת למדיי, אולם מיד כשהחל הרב לדבר אליה ביידיש והיא זיהתה כי הוא רב, החלה לענות לו בהתרגשות. כל אותה עת עמדו הנכדים נדהמים למראה עיניהם, בעוד הרב מעורר בה זיכרונות על מושגים יהודיים בסיסיים, והיא נענית לו בשמחה. בסיום הביקור השאיר להם הרב חומר לקריאה בענייני יהדות.



עוד באותו ערב התקשר עוזר הרב אל הנכדים, ושמע כי הסבתא נפטרה זמן קצר לאחר שעזבו. הוא רתם מיד את כל הנוגעים בדבר, ודאג שיקברו אותה כדת וכדין בבית-העלמין היהודי.



עברו שש שנים. השנה היא 2005 – תשס"ו. בבית-ספר חב"ד בז'יטומיר נערך ערב נשים בנושא התפילה. המרצה, הגב' רבקה נימוי, ממשפחות השלוחים במקום, הרצתה בנושא, ולאחר מכן שאלה אם יש למישהי מהנוכחות סיפור על תפילה שנתקבלה.



לרגע השתררה שתיקה, ואז, בהססנות-מה, קמה אחת האימהות. היא הציגה את עצמה בשמה, נטליה פוגורוי, אם לילדה חדשה בכיתות הצעירות, והתחילה לספר:



אחי ואני גדלנו בכפר וְצ'וֹרַיישֶה, שבו התגוררה סבתי. אימנו נפטרה בהיותה צעירה, ואנו התחנכנו על ברכיה של הסבתא. בכפר כמעט לא היו יהודים, ומהסבתא לא שמענו אף מילה על יהדות. אנו עצמנו בקושי ידענו דבר על זהותנו היהודית, וּודאי שלא היה לנו שמץ של מושג על משמעותה.



הסבתא, בתיא פובולצקיה שמה, ילידת 1912 (תער"ב), הייתה אישה טובה ומסורה. היא חיה כל ימיה בין גויים ונוצרים, אשר היו ידידיה הטובים, ולא נראתה שונה מהם. ברבות הימים עברתי להתגורר בעיר אחרת, ושם נישאתי ונולדה לי הילדה הזאת. גם אז נשארנו בקשר חם עם הסבתא, והשתדלנו לבקרהּ לעיתים תכופות.



הסבתא האריכה ימים, אולם בשעות שקדמו לפטירתה אירע מאורע מפתיע ומפליא, ועל כך אני רוצה לספר.



בוקר אחד טלפן אליי אחי, המתגורר בעיר אחרת, והזעיק אותי לבוא עמו מיד אל הסבתא. מפי הרופא ומהמטפל הצמוד שלה קיבל מידע כי כדאי שנמהר לבוא בטרם יהיה מאוחר.



הגענו מיד לביתה של הסבתא, ולקחתי עמי את בתי, אז תינוקת בת שנתיים. עמדנו ליד מיטתה, מדוכדכים וכואבים. ניסינו לדבר עמה, אך היא ענתה לנו בקושי רב. נשימותיה היו כבדות ומלוּות שיעול עמוק.



לפתע פנתה אלינו והחלה לדבר במהירות ובנחישות, שלא לפי כוחותיה, מגבירה את קולה במאמץ עילאי. נראה היה כי העניין נוגע לליבה מאוד. הדברים שאמרה הממו אותנו. "כל השנים הסתרתי את עובדת היותנו יהודים", אמרה. "חששתי שנהיה שונים ומוזרים בעיני הציבור. אולם עתה אני מבקשת מכם דבר אחד: אנא, קברו אותי אך ורק בקבורה יהודית בבית-העלמין היהודי".



בסיום דבריה השתתקה הסבתא. ניכר היה שהדברים עלו לה במאמץ רב, אולם שלווה הייתה נסוכה על פניה, כאילו אבן כבדה נגולה מעל ליבה. בשלב זה יצאנו לחצר, לדון בבקשתה. ואז כמו מן השמים, דלת החצר נפתחה ונכנס רב מזוקן, וביקש לדבר עם הסבתא.



ברגע הראשון היינו בטוחים כי הסבתא הזמינה את הרב, אולם כשראינו את התרגשותה העצומה מביקורו, הבנו כי היינו עדים לצירוף מקרים נדיר ומופלא.



לא עברה שעה קלה מאז שעזב הרב את הבית והסבתא השיבה את נשמתה ליוצרה. אנשיו של הרב עסקו בקבורתה, והיא זכתה להיקבר בבית-העלמין היהודי, כפי שביקשה.



המאורע גרם לי להתעניין ביהדות, התקדמתי הרבה מאז, והחלטתי לרשום את בתי לבית-הספר היהודי כאן, סיימה האם את סיפורה המרגש.



הרב וילהלם היה נפעם לראות את יד ההשגחה, שכיוונה אותו לסייע לאישה יהודייה לבוא לקבר ישראל, ובעקבות זאת להחזיר משפחה שלמה לחיק היהדות.