ביום הושענה רבה, חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א כמנהגו פרוסת "לעקאח" לכאו"א )שלא הספיק לקבל בערב יוהכ"פ(, כשהוא מאחל לכולם: "שנה טובה ומתוקה". ויבקשו מכ"ק אדמו"ר שליט"א שיעלה לחדרו לנוח מעט; אך הרבי לא שעה להצעה זו, ובו במקום ציווה להמשיך את ה"הקפות" במהירות עד תומן. בינתיים מיהר איש ה"הצלה" ר' לייבל ביסטריצקי, והגיע בריצה עם מכשירי החמצן בידיו. כאשר הבחין הרבי בהם, חייך… וישב בלי להתחשב בכל הנעשה סביבו.

רבים צעקו להביא מיד מים, בכוונה לתת לרבי שליט"א לשתות משהו, אך הרבי שליט"א התנגד לכך, באומרו, כי מחוץ לסוכה לא שותה! גם כאשר המזכיר, הרב בנימין קליין שישב אפוף התרגשות על הריצפה ליד הרבי ביקש מהרבי מספר פעמים שיאות לקחת את המים לא הגיב. כשתיים-שלוש דקות ישב הרבי שליט"א בכסאו, ומיד קם על רגליו להמשיך את ה"הקפות". בשעה זו היה ביהכנ"ס ה"זאל" למטה כמעט ריק מאדם, ופחות ממאה איש נשארו בו; ביניהם סקרנים בודדים, ורופאים המסתובבים נטולי-עצה שלא הבינו עדיין בדיוק מה קרה.

התברר שהרבי רוצה כי ימשיכו את עריכת ה"הקפות" כסידרן ועד שלא יעשו זאת לא יצא מבית הכנסת. המשיכו, אם כן, ב"הקפות"… בעת ששרו ב"הקפה" החמישית, מחא הרבי את כפיו קלות, ולאחריה התיישב שוב במקומו. את ה"הקפה" השישית ערכו בשקט, בכדי שלא לאלץ את הרבי לטרוח ולקום לא שרו ולא רקדו. ]לפי נוסחה אחרת נערכה גם ה"הקפה" החמישית במהירות, ללא שירה וריקודים, ולאחרי ה"הקפה" השישית שוב לא הרגיש הרבי בטוב והתיישב, אך התרומם מיד ל"הקפה" האחרונה.

כאשר הגיעו ל"הקפה" השביעית והאחרונה אותה נוהג הרבי לערוך במעגל המיוחד לה במרכז ביהכנ"ס הציעו לרבי שליט"א לערוך אותה הפעם מעל בימתו הקדושה, בכדי למנוע ממנו טירחה מיותרת. הרבי, אבל, לא קיבל את ההצעה, ובו בזמן לקח בידיו הק' את ספר-התורה, וצעד לעבר בימת ה"הקפות", במרכז ביהכנ"ס. )מאוחר יותר כשהרופאים יקבעו כי הרבי שליט"א היה אז בעיצומה של "התקפת לב" יביעו פליאה עצומה על כך שהרבי המשיך בהקפות באמרם שאין לזה שום אחיזה שהיא בדרך הטבע(…

כאשר התחיל הרבי ללכת , הסתובב תחילה לראות באם גם גיסו, הרש"ג, צועד אחריו למקום ה"הקפות", כרגיל. הרש"ג פנה מיד ללכת בעקבות הרבי והחסידים ניצלו את העובדה כדי לבקש ממנו לדאוג לכך שהריקוד יהיה קצר ככל האפשר…
במהלך הצעידה למרכז בית-הכנסת, היו כאלו שנשקו את ספר-התורה של הרבי; אך הרי"ל גרונר שצעד לפני הרבי בראותו זאת מנע מהנוכחים לנשק, כדי למהר את סיומן של ה"הקפות".
עם הגיע הרבי שליט"א לבימת ה"הקפות" שר הקהל את 'ניגון ה"הקפות"' , והרבי רקד כרגיל עם הרש"ג )ז"ל(.

"הקפה" זו נערכה באיטיות ובקצרה, כאשר פניו הק' חיוורות כסיד. הרש"ג, שהבין את המצב, הפסיק מיד את הריקודים לאחרי מספר סיבובים. הרבי חייך אליו, כשואל, למה הפסיק את הריקודים…
בתום ה"הקפה" הכניסו את ספרי התורה חזרה לארון-הקודש, והרבי שליט"א חזר למקומו. בהגיעו למקומו, מעל בימתו הקבועה אמרו 'עלינו'. לאחרי אמירת ק"י, הכריז הרבי שליט"א )באופן קל(, כדרכו: "גוט יום טוב" שלוש פעמים. בעת ההכרזה עשה הרבי תנועה נלהבת בשתי ידיו הק', כאשר כל גופו הק' מתנענע חזק!
אחר כך התחיל הרבי בעצמו לשיר "ושמחת בחגיך", ירד מבימתו, ובצעדים מדודים ניגש לחדרו. בדרכו לחדרו רימז בידיו הק' )באופן קל( להגביר את השירה.

כאשר יצא הרבי שליט"א מבית-הכנסת ועלה לחדרו הק' סגרו מיד את כל הדלתות, וכולם יצאו החוצה. כעת החלו חברי המזכירות להשתלט על המצב אם כי כפי שניתן לשער הם עצמם היו בהולים ונבהלים. הרב יהודה קרינסקי רץ יחד עם רופא אחד והתקדם לעבר הכניסה ל"077"; וכאשר עמד קהל-האלפים בדרכם ולא הצליחו לפלס לעצמם דרך לעבור צעק ודחף.
כך, מבלי כל ידיעה על המתרחש מבפנים, עמדו כולם ברחבה הגדולה שבפתח "077". אלו לא רצו לתת להשבית את השמחה והמשיכו את ריקודיהם ברחוב; ואלו, לעומתם, עמדו פה ושם ובכו בכיות קורעות-לב. מחזה נורא ואיום.

בינתיים, כאשר נכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לחדרו הק' החזיק את עצמו בקיר… ומזכירו, הרב ח.מ.א. חודקוב שנכנס אתו נבהל ביותר בראותו זאת; הורה לו הרבי שילך לחדר המרכז )המזכירות(. הרבי סגר את הדלת, והתבודד לבדו בפנים מספר דקות.
הרבי שליט"א לא פתח הדלת לא אחד, וכשפתח לבסוף התבטא שזה לא כלום "וזהו רק מהתאמצות יתירה, כי כל היום לא אכלתי ועמדתי על הרגליים, וממילא זוהי עייפות יתירה בלבד".

ותקרא המלכה, הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא )ע"ה(, מביתה, לבוא מיד אל בעלה הרבי שליט"א. הרבנית הגיעה מרחוב האחורי "יוניון-סטריט", כי בפתח "077" עמדו אלפי אנשים.
בתוך כך הורו לכולם שעמדו על המדרכה שבפתח "077" לעבור לצד שממול ולעמוד רחוק יותר, כדי שהרעש לא יפריע את מנוחת הרבי. הממונים הקפידו מאוד על כך ולא הניחו לאף-אחד להתקרב לעבר "077". כולם, זקנים וצעירים, עמדו שם, והמתח גבר והלך.
במיוחד גבר המתח כאשר הדליקו את האמבולנס החונה דרך קבע ליד "077", וכל הזמן רצו רופאים לידו הלוך וחזור. באמצע הבחין הציבור שסוחבים מיטה לתוך הבנין. צמרמורת עזה תקפה כולם רבים פרצו בבכי חסר מעצורים מבלי לדעת פשר דבר… עד אשר כעבור דקות ספורות יצא ר' לייבל ביסטריצקי והכריז שאין ממה לפחד; "את המיטה" הוא אמר "הכניסו עבור ילד שנפצע כאשר רץ בתוך הבהלה הגדולה". הכרוז אכן הרגיע את המצב במעט-מה, אך כולם עדיין עמדו המומים ומתוחים.
הרבי נכנס לסוכה, לבוש מעיל, והרבנית, הרש"ג, הרופאים והמזכיר אחריו. ביקשו שהרבי יאכל וישתה בחדרו, אך הרבי שלל זאת באומרו, שאיננו רוצה לאכול לפני קידוש ומחוץ לסוכה. טרם שנכנס נענה אחד הרופאים ואמר לרבי, שעדיף שלא ילך לסוכה, כי ההליכה בהחלט אסורה עליו. אומרים כי הרבי ענה לו: "איך אני יכול להשאיר את הרבנית כל הלילה לבדה, לא לאכול ולא לעשות 'קידוש' עבורה".

הרבי התיישב בסוכה והשעין בקלות את מצח ראשו על ידו הק'. הביאו לו יין ומיץ-ענבים, ואוכל עבור סעודת יום-טוב. בתוך המאכלים שהגישו לרבי הפעם דאגו להכניס בהם מידה גדושה של סוכר, כי לפי דעת הרופא ר' א. זליגזון )ז"ל( היה חסר לו סוכר בדמו.
הרבי לא הסכים לעשות 'קדוש' אלא על יין, באומרו: "'קידוש' מאכט מען אויף וויין )ניט אויף גרעיפ-דזשוס(". ]"קידוש עושים על יין )לא על מיץ ענבים("[.

אחרי ה'קידוש' אכל הרבי "לעקאח"; ואחר כך נטל את ידיו הק' לסעודה, בירך 'המוציא' ואכל פרוסת חלה. את הפרוסה טבל קודם במלח שהיה נתון בכלי )כף( על השולחן. הרבי טעם משהו ובירך לאחרי ברכת המזון.
לשעה קלה ישב הרבי בסוכה. בזמן זה השתפר קצת המצב לטובה, ואחרי הסעודה אף נראה גוון בפניו הק'. גם הרופאים ראו בכך הטבה כלשהי, כי בתחילה היה דופק הלב נמוך ביותר, ואילו בעת מנוחתו וישיבתו בסוכה עלה בהרבה.

אח"כ יצא הרבי מהסוכה ונכנס לחדרו. בשעה זו היו כאלו שהלכו כבר הביתה לאכול סעודת יום-טוב, אבל רוב-רובו של הציבור נשאר עומד בחוץ; וחיכה ויחל בנשימה עצורה לראות את הרבי יוצא מהסוכה והולך לחדרו.
כאשר יצא הרבי הצהיבו פניו מעט, אף פנה לעבר הקהל בתנועת יד נמרצת משהו לאות של עידוד השירה. וכאשר הגיע למדרגות שעל-יד הפתח, שב ופנה לעבר הציבור וסימן בידיו הק' להגברת השירה.
לאחרי שנכנס התחילו פניו הק' שוב להחוויר כסיד, כנראה מהתאמצות היתירה בעת שמחא כפיו הק' בחוץ. בינתיים, כאשר ישב הרבי בסוכה, הכניסו לחדר מיטה שהורידו מבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. ]לא היתה זו מטת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, כי הרבי שליט"א לא הסכים לכך[.
באמצע פתח הרבי את הדלת חדרו וביקש להודיע לקהל: "מזאל זיך האלטן רואיג און מ'זאל גיין פראווען שמחת יום-טוב". כמו כן הודיע שהלילה לא ילך הביתה. ]סיפרו, שהרבי אף רצה ללכת הביתה, אך הרבנית סברה שעליו להישאר ב"077"[.

הרב לייבל גרונר יצא אל הקהל ומסר להם את דברי הרבי. אח"כ מסרה המזכירות בשם הרבי: "שאלו שעשו כבר "הקפות" ילכו לביתם לסעוד סעודת יו"ט, ואלו שעדיין לא עשו "הקפות" יכנסו לבית-הכנסת לערוך "הקפות" בשמחה". השירה האדירה אכן בקעה ועלתה, אבל בתוך כך הזדחלה האימה בלבבות.

וימאן הקהל להיפרד, ולו לשניה, מבית חיינו; אמנם, חזקת בקשת הרבי שליט"א על הציבור כולו, כמעט, והלכו הביתה לסעוד סעודת החג. אחרי שאכלו וטעמו דבר-מה, ללא כל תיאבון כמובן, מיהרו רבים לשוב אל בית המלך, לדעת את שלום הרבי ומה ייעשה לו.
כאשר התקרב הקהל קרוב מידי אל בנין "077", הורו שומרי הסף להם לעמוד במרחק-מה, כדי לא לגרום לבהלה ורעש מיותרים. מחוגי השעון הראו כבר על השעה שתיים לפנות-בוקר, אך אין איש שישגיח בכך.
במשך כל הזמן זרמו ללא-הרף המוני רופאים ל-"077". רבים מהם הגיעו במכוניות משטרה.

בינתיים, זמן מה אחרי שנכנס לחדרו, בשעה 00:1 אחרי חצות הלילה )לערך( גילה הרבי בפעם הראשונה כי היו לו כאבים בלב. הרבי הסכים שיבואו אליו עוד רופאים מומחים לבדיקות. הוא אמר שמוכן לדבר איתם בתנאי שלא ימסרו את ממצאיהם לאף אחד – גם לא לקרוביו לקרוביהם או לידידיהם. מיד הזעיקו המזכירים ארבעה רופאי לב, ממיטב הרופאים של ניו יורק. באישון לילה נחפזו המומחים ל-"077" ובידיהם מכשיריהם המשוכללים.

ארבעת הרופאים בדקו את הרבי ביסודיות. תוך כדי הבדיקה התערב הרבי בדבריהם. הרופאים השתוממו מן הידע העצום שהרבי הפגין בנושא הלב. לא הבינו מניין יודע אדם שמעולם לא למד רפואה הכול על פעולת הלב.
לאחד שהרופאים בדקוהו שאל הרבי: "איזה דבר גורם שהדם יצא המחט )הזריקה( או הריקות שבו )"וואקיום"(, המושך את הדם מהגידים?" והרופא ענה: "הריקות". "פעם" סיפר לו הרבי, "התענינתי בכך, כי מישהו בא אלי וטען שהוא ריק ואינו שייך לכלום. אמרתי לו, אדרבה, דבר של ריקות מושך לתוכו בכוח חזק יותר; וממילא הוא כלי לכל עניני טוב וקדושה", והרבי סיים: "הרי בשמיני-עצרת הרבנים אומרים "סערמאנס" )נאומים(, ומכיון שאינני מורשה לדבר, הנני אומר מה שאמרתי ואתה תמסור להשאר".

אחרי הבדיקות האלה, לא הותירו עוד מימצאי הרופאים מקום לספק, הרבי עבר התקף לב קשה מאוד. מצבו קשה ביותר. "אגב", שואל אחד הרופאים, "האם הרבי לא נאנק מכאבים?" "הרבי לא השמיע קול", ענה המזכיר. "מה זאת אומרת", תמה הרופא, "האם לא צרח? האם לא התפתל?" "הרבי רק התיישב בכסאו", ענה המזכיר, "אף הגה לא נשמע מפיו. לא תלונה, אף לא אנחה".

הרופא לא האמין למשמע אוזניו. "עליך לדעת" הסביר הרופא למזכיר, "כי הרבי סבל כאבי תופת. זהו סבל שהוא מעל לכוח הסבל האנושי. אני רופא כבר עשרות שנים ומעולם לא נתקלתי באדם שהגיב לכאבים אלו בצורה שכזו. "אינני יכול להבין זאת", מילמל הרופא, "פשוט, טרם נתקלתי בתופעה שכזאת".

השעה 00:2 לפנות-בוקר. הרופאים החליטו לתת לרבי מיד זריקה נגד כאבים. אחד הרופאים ניגש ושאל את הרבי, "האם לתת לרבי זריקה נגד כאבים?" "לא", ענה הרבי מיד, "אין צורך". אחד מהחסידים שנכח במקום אמר ברוגזה לרופא: "האם לא ברור לך שאם אתה שואל באופן כזה, הרבי בוודאי יסרב. הרי היום יום-טוב ולפי ההלכה מותר לעשות זריקה רק בפקודת רופא". הרופא הבין וחזר לרבי ואמר: "כרופא אני מצווה על הרבי להסכים לזריקה. הזריקה חיונית ביותר כי עוצמת הכאבים מסכנת את חיי הרבי!" הרבי הסכים מיד. אחר-כך נרדם הרבי קצת, כרגיל אחרי זריקות חזקות כאלו.

ביינתים התייעצו הרופאים בינהם ומסקנתם היתה חד-משמעית: על הרבי לעבור מיד למחלקה לטיפול נמרץ באחד המרכזים הרפואיים של ניו-יורק. מצבו חמור והוא זקוק לציוד המתאים ולהשגחה צמודה.
קולו של הרבי היה חלוש מעט, אך תקיף, "אינני זז מכאן. אני נשאר פה". הרבי אמר להם שהחלטתו היא המסקנה הסופית. לא בא בכלל בחשבון שיסע; הוא יישאר בחדרו. "מה היה עושה אדם שנמצא במקום שאין בו בית רופאים?", שאל-ענה הרבי לאחד הרופאים; וביקש לתת לו הלילה לנוח ולמחרת יהיה בסדר )כרגיל(.

רופא אחר שאל את הרבי, מה היה עונה לחסיד במצב זהה שהיה שואל האם ללכת לבית-חולים. והרבי ענה לו, שאיננו מחויב לענות על 'אילו יצוייר'…
מיד עלה אחד הנוכחים לקומה העליונה ב"077", שם ישבו וחיכו הרבנים, במקרה שיצטרכו לברר איזו שאלה הלכתית, ושאלו לברר את חוות-דעתם בקשר לבית הרפואה. הרבנים הורו לחיוב. כאשר חזר הלה והודיע זאת לרבי שליט"א קטע הרבי את דבריו, ואמר להם: "היות ואני יהודי דתי )"א פרומער איד"(, וצריכים לשמוע בקול הרבנים; ממילא אל תגידו לי את הפסק כדי לא לאלצני ללכת, כי אין צורך ללכת לבית-הרופאים".
שוב ניסו לבקש מהרבנית הצדקנית )ע"ה( שתבקש אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א ללכת לבית הרפואה, אך הי ענתה: ער וויסט אליין וואס צו טאן!" ]הוא יודע בעצמו מה לעשות[…

כאשר ראו הרופאים שאיש לא יזיז את הרבי מהחלטתו, הסתודדו מספר דקות. לבסוף נענה אחד מהם ואמר לרבי: "אם אין הרבי מסכים לאישפוז אנו עוזבים מיד ומסירים מעלינו כל אחריות. אנו רופאים מומחים ועתירי-נסיון ואנו אומרים כי יש כאן סכנת נפשות. אם הרבי אינו מסכים להיכנס למרכז רפואי, איננו יכולים להיות אחראים לחיי הרבי" –
באמצע הלילה לבשו ארבעת הרופאים את מעיליהם ועזבו את החדר. הרבי, שעות מעטות אחרי התקפת לב קשה, נותר ללא כל השגחה רפואית.
ויהי כראותם את המצב החמור שנוצר, וימהרו המזכירים, יחד עם מספר חסידים, להביא ציוד ממרכז רפואי יהודי שבברוקלין. אחד מהרופאים במרכז עזר בבחירת הציוד והמיכשור. כעבור שעה קלה נהפך חדרו של הרבי לחדר טיפול-נמרץ משוכלל וגדוש ציוד. אותו רופא חיבר את הרבי למיכשור המעקב. הרופאים שנכחו על אתר החליטו להזריק שוב לרבי אבל הפעם במינון גבוה ביותר )"מורפין"(, ולאחריה אכן נח הרבי שליט"א למשך כארבע שעות לערך. מאוחר יותר התבטאה הרבנית, בהקשר לכך, שמעולם לא זכור לה שהרבי אי-פעם יישן למשך ארבע שעות!… בשעה חמש וחצי לפנות בוקר הבחין, לתדהמתו, שהרבי עבר ]תוך כדי שינה[ התקף קשה, שני וקשה בהרבה מהראשון.
המזכירים התשושים יצאו מדעתם. לרגעים חששו כי ליבותיהם שלהם יבגדו בהם. ברור היה להם כי הרבי זקוק לטיפול רפואי מקצועי ומעולה. אך מה בידם לעשות?

באישון לילה ישבו אין-אונים, על כסאותיהם, צמודים לחדרם של הרבי ויגעו את מוחם בשאלה מה יהיה צעדם הבא. הנוכחים, הרופאים והרבנים, התלבטו כעת קשות אם לקחת את הרבי לבית הרפואה או לא אלו לחיוב ואלו לשלילה, וקשתה על כולם ההכרעה. הרבנית ע"ה היא שהכריעה לשלילה באמרה כי חלילה לעשות משהו לרבי שליט"א נגד רצונו. ואז, בשעה שש לפנות בוקר, כמו היכה רעם במוחו של הרב יהודה קרינסקי; "ד"ר וויס!", קפץ מכסאו, "ד"ר וויס משיקגו, הוא יעזור!"
ד"ר וויס היה רופא לב ממקורבי חב"ד, ואף ביקר בחצר הרבי. הוא היה אמנם צעיר אך שמו הלך לפניו כרופא מוכשר ומבטיח. בלא לאבד שנייה התקשר ר' יודל קרינסקי אל ד"ר וויס. הרופא, שנחרד מעט מצילצול הטלפון שהעיר אותו משנתו בשעת בוקר מוקדמת זו של יום-טוב, קפץ ואמר: "אני עולה על המטוס הראשון לניו-יורק", והניח את השפופרת.
בינתיים, יצא מישהו מבפנים והודיע לקהל להתחיל לומר תהילים. בשעה 00:6 בבוקר יצאה ברגל קבוצה של 61 אברכים ותמימים, ביניהם הרב יואל כהן, הרב שלום דובער שם טוב והת' דוד פלדמן ועוד כמה מחשובי התמימים ואנ"ש אל ציונו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, להתפלל ולומר שם תהילים. מאוחר יותר, בשעה 00:11 בבוקר, יצאה הקבוצה השניה לדרכה, דרך של שש שעות הליכה; וכך במשך כל שעות יממות החג.
ובכל

מדינה ומדינה מקום אשר נודע בה מצב בראותו של הרבי מיהרו כולם לבקש ולהתחנן לפני יושב מרום להחלמתו המהירה; גם באה"ק נודע הדבר חיש-מהר, ומיד הלכו להתפלל ליד המקומות הקדושים, וכארבעים אלף איש עמדו ליד ה"כותל המערבי" להתפלל לרפואתו הקרובה של הרבי שליט"א.
כעבור שעה התעורר הרבי, והרבנים נכנסו שוב אל הרבי, ואמרו לו שהוא צריך ללכת לבית-הרפואה. הרבי התנגד לכך בצורה חד-משמעית, ואמר להם: "את דעתי כבר אמרתי אתמול, ולא אשנה אותה!" ושוב אמר לנוכחים: "צריך לשקול את אי-הנעימות שתהיה לי בבית-הרפואה מול המעלות שבה, ולהכריע שטוב יותר עבורי להישאר כאן".
אשה אחת, משרתת בבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שהכינה את המיטה עבור כ"ק אדמו"ר שליט"א אמרה לרבי, שרצונה לשאול אותו משהו; וענה לה הרבי בחיוב היא שאלה: אם אותו מצב היה אצל מישהו אחר והוא היה שואל האם לנסוע לביה"ר מה הרבי היה מיעץ לו? שאל אצלה הרבי: "וואלט ער מיר געפאלגט?" ]האם הוא היה שומע בקולי?[ "כן" היא ענתה. "ממילא", המשיך הרבי, "דארף מען מיר איצטער אויך פאלגן" ]גם כעת צריך לשמוע בקולי[.

בשעה עשר בבוקר התכנס "מנין" של זקנים ליד חדרו של הרבי לתפילת שחרית. אבל בפועל התחילו להתפלל בשעה שתים-עשרה וחצי, כאשר התעורר הרבי משנתו. עד קריאת-התורה התפללו ב"גן-עדן התחתון" )חדר ההמתנה ל"יחידות"(, ואז, לקריאת-התורה, נכנסו ל"גן-עדן העליון", חדרו הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א, וקראו בתורה. כבימה שימש הפעם הסטנדר של הרבי, שעמד ליד המיטה.
כל התפילה התפלל הרבי שליט"א בחדרו, וכך גם בקריאת התורה, וכשקראוהו לעלות לתורה ל'מפטיר' אזר הרבי כוח בנפשו, התיישב על מיטתו, נשק את ספר-התורה ובירך את הברכות. אחרי ה"קריאה" קרא הרבי את ההפטרה בקול ברור ורגיל, עד שאפילו אלו שעמדו בחוץ יכלו לשמוע את הקריאה.

את תפילת המוסף התפללו, כמו בשחרית, ב"גן-עדן התחתון". כאשר שרו הנוכחים "הוא אלוקינו" ו"אתה בחרתנו" בחזרת הש"ץ עודד הרבי את השירה בתנועות קלות על מיטתו.
קהל האלפים שהתפלל בינתיים בבית-הכנסת הגדול עמד כמעט כולו ברחבת "077" ושוחח על המצב. כך גם הציבור שעמד בפנים. להרבה נודע מפי הרופאים שהרבי עבר התקף לב, אך באמצע תפילת שחרית ירד מישהו מחדר הרבי לבית-הכנסת ומסר שהרופאים קבעו שהמצב הולך ומשתפר והרבי יהיה, בע"ה, בקרוב בריא.
]הרב נחמן סודק הכריז שכולנו מקבלים על עצמנו להשתפר, ומבקשים מהקב"ה שישלח בקרוב רפואה שלימה לכ"ק אדמו"ר שליט"א שיהיה בריא, ויתן לו אריכות ימים ושנים טובות.[

לאחר התפילה בחדרו הק' התחיל הרבי לשיר "ושמחת", והורה שכל אחד )מהנוכחים( יעבור על ידו לומר "גוט יום-טוב". לכולם אמר: "גוט יום-טוב" ולכהנים הוסיף והביע: "יישר-כח". כאשר עבר הרב שמריהו גוראריה )מתל-אביב( אמר לו שידבר עם הגבאים אודות "מכירת המצוות" בשבת בראשית. עובדה זו העלתה כמובן את מצב-הרוח אצל כולם, שהיה נתון עד לשעה זו בשפל חסר-תקדים.
חלפו כמה שעות, והד"ר וויס הגיע בטיסה משיקגו ונכנס לכ"ק אדמו"ר שליט"א. הוא אף הביא אתו כמה מכשירים מבית-החולים שלו, שעל ידם יוכלו הבדיקות שיבוצעו כאן למסור את התוצאות שם.
לפני כן, כשאך הגיע ל"077", פרץ הרופא בבכי מר, באומרו: "תמיד אנחנו יודעים שהרבי מחולל ניסים ונפלאות לחולים וכו', ואני בעצמי יודע זאת כי טיפלתי באנשים שהרבי שלחם אלי להתרפאות; וכעת עלי לבוא ולרפאות את הרבי בכבודו ובעצמו…"
כאשר נכנס לחדר הרבי, השתנו פניו. הרבי פנה אליו ואמר: "ברצוני שתטפל בי כמו פציינט רגיל". ד"ר וייס גרם לרבי מצב רוח מרומם, היות וכבר היה אצל הרבי ב"יחידות" לפני נישואיו.

הרופא וייס בדק את הרבי. "קשה לטפל כך בחולה. קשה אבל אפשרי", הוא אמר, "אינני רופא גדול, אבל אני יודע מה זה 'רבי'; ולכן אוכל אני לרפאות את הרבי". והמשיך: "אני ישאר כאן כל זמן שיידרש ואטפל ברבי, עד אשר יבריא. והרבי בוודאי יבריא". הרופא אף הביא איתו את הטלית והתפילין שלו, כדי שיוכל להישאר כאן.
ד"ר וייס אמר: "כל הרופאים אינם מבינים מה זה 'רבי' אך אני יודע שאם הרבי אומר משהו סימן הוא שכן הוא, וכך יהיה! ורואים זאת במוחש", המשיך, "בעובדה שהרבי לא הסכים בשום-אופן ללכת לבית -חולים; וצדק בכך". והתחיל למנות את כל העדיפויות שיש בכך: "שם לא מטפלים כל-כך בחולה )כי הוא איננו 'מיוחס'(; כעת נמצא הרופא כל הזמן צמוד לידו; הרבי רוצה להביע את דעתו, ושם, בבית-החולים, איננו יכול לעשות זאת; עצם היות החולה בבית-החולים מוריד את מצב-רוחם של החולה, המשפחה והחסידים; ועוד זאת עצם שהותו בביתו, גורם רפואה לחולה, מכיון שהוא מרגיש את עצמו בטוב ובנוח 'כמעט בבית', ובפרט במצב הנוכחי שהרבי רוצה מאוד להישאר ב"077" ולראות את החסידים. ועל כן", אמר, "יש להתחשב ולעשות כדעת החולה, כדי שירגיש את עצמו בנוח, שזהו העיקר ברפואה".

מאז שד"ר וייס נכנס לחדר, אמר שהמצב משתפר והולך ומשתפר. בכלל, תמיד כשעשו בדיקות היו מראים את המימצאים לרבי שליט"א, והוא היה אומר מה עליהם לעשות. "כל מה שהרבי אומר כן הוא בדיוק", התבטאו הרופאים.
הרבי ביקש מהרופאים שאם ישתנה, ח"ו, המצב שלא יפרסמוהו. הרופאים שאלוהו: "האם היו לרבי כאבים כבר כמה שבועות?" הרבי: "כן". שוב שאלוהו: "אם-כן מדוע לא שוחח הרבי על כך עד עכשיו!" והשיב הרבי: "בכל פעם שהיה לי כאב – טפלתי בעצמי במקום של הלב והכאב עבר". ושוב אמר להם, שידע כל הזמן שהיה לו התקף לב, אבל לא רצה לגלות את זה.
הרופאים כולם התפלאו על כך שלפי כל הסימנים עבר הרבי את ההתקף הקשה בעת ה"הקפות", ולמרות זאת צעד הרבי ועלה מבית-הכנסת לחדרו למעלה במדריגות! רופא לא כל-כך דתי )לע"ע(, אפילו, התבטא שאלו כוחות על אנושיים. "אי אפשר להאמין שאחר התקף-לב כזה יוכל אדם לעלות במדריגות וללכת לאכול בסוכה!", אמר.
אחד הרופאים אמר: "ראיתי פעם בספר, שמלך אף-פעם לא נופל לפני בני עמו, מכיוון שאין זה לכבודו. וכמו כן, הרבי", אמר, "לא נפל על בימתו בבית-הכנסת בשעת ההתקפה; כי הרבי דומה למלך!"…

אחרי התפילה הודיעו, שכ"ק אדמו"ר שליט"א אמר )להרב יהודה לייב גרונר( "מען זאל ניט פארגעסן גיין משמח-זיין אידן בבתי הכנסת וכו' און מזאל גיין מיט א שטורעם" וכן תפילת ערבית וה"הקפות" )בערב( יהיו בשמחה, און אזוי אויך מארגן, און דער עיקר מיט א שטורעם!" ]"שלא ישכחו ללכת לשמח יהודים בבתי הכנסת, וכך גם מחר, והעיקר – שילכו עם 'שטורעם'"![ כמו-כן אמר, ש"אלו שרוצים לגרום להטבת בריאותי שילכו לשמח!"
רופא אחד מעיר קליוולנד, 'בעל תשובה', כאשר נכנס לרבי שליט"א וראה כל כך הרבה רופאים על אתר אמר, שחושב שחילל את יום-טוב בזה שהגיע באמצע החג, כי ספק גדול הוא אם יקבלו את חוות-דעתו. וענה לו הרבי: "זהו כמו בעדות לקידוש -החודש שאומרים לעדים שיבואו ומחללים שבת ויום-טוב על כך, למרות שיש ספק גדול באם יקבלו עדותם; כיון שאם לא יבואו לא ידעו אף-פעם על מולד החודש. וכך גם כאן", אמר הרבי, "בכדי לרפאות יהודי מחללים יום-טוב גם על הספק".
לפנות ערב נכנס הרב ש.א. קזרנובסקי )יחד עם הרב י.ל. גרונר( אל כ"ק אדמו"ר שליט"א, ובעיניים זולגות דמעות איחל לרבי שליט"א "רפואה שלימה". הרבי הגיב על כך: "סאיז דאך א סתירה צו 'ושמחת בחגיך'; מ'וויל דאך אז מיר זאל צוקומען אין בריאות – איז דאס דווקא דורך מרבה זיין בשמחה. "בכיות", אמר, "איז נגד רצוני". ]זה הרי סתירה ל"ושחת בחגך, רוצים שיתווסף לי בבריאות – אז זה דווקא ע"י שירבו בשמחה. בכיות זה נגד רצוני![

ביום ההוא נתן הרבי שליט"א להרב קזרנובסקי שני בקבוקי 'משקה' )שהכניסו לפני החג(, ואמר לו: "זהו בכדי לחלק לכאו"א בעת ההתוועדות שלפני ה"הקפות" שבוודאי יארגנו ובודאי לא יחסרו בה דברי-התורה, ההתעוררות והשמחה. ואחר-כך יערכו גם את ה"הקפות" ושתהיינה בשמחה, ושלא תגרע משמחת החג". כמו-כן אמר, שישתו מה'משקה' עוד במשך היום, בכדי שלא יהיה כמכין כו'.
אחר-כך נכנס הרש"ג )ז"ל( לכ"ק אדמו"ר שליט"א, והרבי אמר לו, שעושה אותו לשליח בנוגע לפסוקי "אתה הראת", ושימכרו את הפסוקים לטובת ישיבת תומכי תמימים כרגיל, ובלי שינויים; ואת השתתפותו אמר יתן בדולרים יחידים, וכל מי שיקנה פסוק יקבל דולר )של כ"ק אדמו"ר שליט"א(. לפנות ערב התבטא הרבי שליט"א שבעת ההליכה לה"הקפות" יציירו "אז דער וואס זיצט אויפן בענקל פעלט ניט!"… ]"שזה שיושב על הכיסא – לא חסר!"…[

בשעה תשע בערב, לפני ה"הקפות", התיישב הקהל הגדול להתוועדות עם זקני החסידים. כסאו הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א היה מונח במקומו, כרגיל… חילקו לכאו"א מה'משקה' שהרבי שלח במיוחד עבור ההתוועדות.
בליל שמחת תורה שאל הרבי שליט"א את הרב י.ל. גרונר: "האם הלכו לשמח בבתי כנסיות?" וענה: "כן". שוב שאלו הרבי: "וואס טוט זיך אונטן )בביהכנ"ס(?" [מה קורה למטה בביהכנ"ס[ וענה: "מתוועדים משעה תשע". הרבי המשיך להתעניין: "מיט א שטורעם? תמסור להם" אמר, "שאמרתי שיהיה מיט א גרויסן שטורעם!"
אחר ההתוועדות הלכו כולם לערוך את ה"הקפות" בבית הכנסת הגדול. ה"הקפות" נערכו בשמחה גדולה ועצומה מאוד, עד שגם ל"מעלה" נשמעו השירים והריקודים. בעת הריקודים ניגנו, במשך שעה ארוכה, את הניגון "זאל שוין זיין די גאולה", אך הפעם החליפו את מילותיו ב"דער רבי איז געזונט". אחד הרופאים התבטא אחר-כך שאילו ידע הקהל כמה נחת-רוח גורם ניגון זה לרבי שליט"א היו מנגנים אותו כל הזמן ללא הרף!
מספרים, שבאותה שעה כאשר שמע הרבי שליט"א ששרים "דער רבי איז געזונט" ירד הרבי שליט"א ממטתו ועמד על רגליו הק' ]בכדי שהריל"ג יוכל למסור לקהל כך אמר שהוא "מרגיש טוב באופן גלוי'"[, ואף התבטא באוזני הרופא, כשחיוך רחב נסוך על פניו הק': "דאס איז חסידים!"… וכאשר שאלוהו אם השירים והניגונים למטה מפריעים ומבלבלים אותו ענה: "סאיז א געשמאקע מוזיק!"…

בינתיים, בשעה אחת-שתיים אחר חצות הלילה, נכנס "מנין" ל-"גן עדן התחתון" והתפללו תפילת ערבית, כאשר הרבי יושב על מיטתו. גם את ה"הקפות" ערך הרבי תוך כדי ישיבה על המיטה, וספר-התורה בידו הק'.
אחר התפילה וה"הקפות" אצל הרבי, יצא הרב י.ל. גרונר מהחדר, וסיפר שהרבי אמר לו שיתוועדו גם למחרת כרגיל, ושכולם יטלו ידיים לסעודה; וכי את ה'משקה' שהכניסו אליו לפני יום-טוב יחלקו בעת ההתוועדות. שוב אמר הרבי: "ברצוני שהשמחה שהיתה ביום שמיני-עצרת תהיה ביום שמחת תורה בכפליים!" ]אומרים, שהרבי התבטא: "וויפיל מען האט זיך געפילט היינט; אפילו א מיליאן מאל בעסער ווי נעכטן איז דעם צווייטן טאג )מארגן( קען מען נאך אלץ פילן בעסער!"[
הוא סיפר, שהרבי אף מסר על ידו תוכן מ'שיחה' שיהיה עליו לחזור עליה בעת ההתוועדות, והורה לו להתדבר בענין )"דורכרעדן"( עם הרב יואל כהן, ויוסיף בו 'מראה מקומות' וכו'.
ביום
שמחת תורה בבוקר התפללו "מנין" אנשים ב'גן עדן התחתון'. הרבי שליט"א סגר את דלת חדרו, ואמר, שהוא נמצא למטה היינו בבית הכנסת הגדול עם כל הקהל…

לפני ה"הקפות" נפתחה הדלת אמרו את פסוקי "אתה הראת" כרגיל; הפסוק הראשון והאחרון אמר הרבי שליט"א בעצמו, והשאר ה"מנין" שעמד בחוץ. אחרי התפילה נערכו ה"הקפות" בחדרו הק' של כ"ק אדמו"ר שליט"א. בשני ספרי-תורה הקיפו את הסטנדר, ואילו הרבי בעצמו ישב על מטתו והחזיק ספר-תורה נוסף בידיו הק'; וכאשר עשו את ה"הקפות" )בפועל( הקיף את ספר-התורה בידיו הק' מסביב לסידורו שהיה מונח לפניו על השולחן.
אחרי-הצהריים בשעה חמש לערך, שאל הרבי שליט"א להרב י.ל. גרונר: מה נעשה למטה )בביהכנ"ס(? וענה: הקהל בשמחה גדולה. "זאג דעם עולם", הגיב הרבי, "אז אויף ווייטער זאל זיין מיט נאכמער שטורעם!" ]אמור ל'עולם' שבהמשך תהיה שמחה עוד יותר סוערת![
קודם השקיעה ישבו כולם להתוועדות. הרב י.ל. גרונר מסר את תוכן השיחה שהורה לו הרבי לחזור בהתוועדות זו; והרי נקודת הענין.
"כאשר ישנו באיזהו ענין חסרון, יכול הדבר להתבטא בשני אופנים: )א( שכל הדבר )הענין( חסר; )ב( שחסר בהענין, כלומר, לא שהדבר חסר; אלא שישנו חסרון בהענין ואז זה מכריח תוספת והתגברות. דוגמא לדבר משאיבת הדם: כשמוציאים דם מאדם, פועלת הזריקה שיהיה מקום חלל; ועל ידי שהאוויר יוצא מתמלא החלל הזה בדם. כלומר, שהחלל ממשיך לתוכו תוספת. ורואים מזה שדבר שהיה חסר אין זה חסרון, ואדרבה.
"והרבי סיפר", המשיך, "שפעם אמר לו מישהו ב'יחידות' שהוא ריק מעניני תורה ומצוות, וממילא אין כל טעם לדבר איתו על כך. והרבי ענה לו: אדרבה, מכיון שהוא כלי ריק הוא שואב יותר כוחות מנשמתו, וביכולתו לקבל על-עצמו את התורה והמצוות.

"וכמו-כן הוא בענין הצמצום שלצורך התהוות העולמות, הרי הצמצום הכריח את ענין ה'קו'. והרבי הוסיף: כיון שישנו ענין של "יפקד מושבך" )כלומר, שהרבי לא יהיה נוכח בהתוועדות( לא צריך להיגרם על ידי זה גרעון; אלא אדרבה". לאחר שחזר על התוכן, ביאר הרב יואל כהן את הענין הארוכה, כהוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א.
זקני החסידים התוועדו וניגנו, במשך זמן רב. הרב מרדכי מענטליק )ז"ל( אמר, שכאשר שמים-לב לשיחת י"ג תשרי )השנה(, רואים שהרבי "האט שוין אלעס דעמאלט בוואראענט" וצפה הכל מראש. ]ראה שיחות-קוד תשל"ח ח"א עמוד 331, ע"ד מצב בריאותו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, ועוד.[

בשעה אחת עשרה בלילה, הביא הרב יהודה לייב גרונר, את כוסו של כ"ק אדמו"ר שליט"א ומעט היין שבתוכו, וכן הבקבוק שהרבי עשה ממנו 'הבדלה', ואמר, שהרבי שלח את היין ל'כוס של ברכה'. כמו-כן אמר, שהרבי ציווה לו להכריז "הכרזה", אך הרבי הוסיף "דאס זאלסטו זיי זאגן נאך זייער מעריב, פאר הבדלה". שמחת הציבור גדלה ואליה הצטרפה הציפייה לשמוע מהי ההכרזה שעתידה להתפרסם בעוד דקות אחדות.

לאחרי שהתפללו תפילת ערבית, אמר שה'הרכזה' היא, שכ"ק אדמו"ר שליט"א יאמר שיחה בחדרו הק', וכולם ישמעו אותה, ע"י ה"מייק" )מיקרופון( למטה בבית-הכנסת! שמחת הנוכחים לא ידעה גבול. פרץ של שירה אדירה – ניגון ההקפות של הרבי שלי"א – פרץ ספונטניםת בבת אחת. כולם היו עדיין נבהלים וחרדים מפני אירועי 84 השעות האחרונות והנה הבשורה הטובה. הציבור לא האמין למשמע אוזניו. ארבעים ושמונה שעות חלפו מאז הרבי קיבל התקף לב קשה, והנה "שיחה"?
בחצות הלילה פתח הרבי שליט"א את דבריו: "אזוי וואס מצד הסיבה רעדט מען נאך הבדלה"… ודיבר בהתרגשות קלה על ההתאחדות המיוחדת שנפעלת ע"י "שידור" והקשר עם שמח"ת "התאחדות אמיתית פון כל אחד מבני ישראל, ניט קוקענדיק אויף זייער התחלקות אין אנדערע ענינים, כמבואר בארוכה אין תניא פרק לב…"
בסיום השיחה, כאשר אמר את הברכות, נקטע דיבורו מידי פעם בבכי… וגם אחרי השיחה בכה זמן-מה. כאשר שאלוהו הרופאים, אחרי השיחה על מה דיבר בעת שבכה ענה, שבירך את החסידים ודיבר על משיח.
התוכלנה מילים לתאר את סערת הרגשות של החסידים, את השמחה! את התרוממות הרוח! ומאידך גיסא, האם יוכלו מישהו מן הרופאים להסביר את הנס הרפואי שקרה? מאוחר יותר נודה כי הרופאים התירו לו לדבר חמש דקות בלבד, והרבי דיבר קרוב לעשרים וחמש דקות!

אחרי השיחה הודה הרבי לרופא על שלא עצרו באמצע, ונתן לו לדבר הרבה יותר מכפי המתוכנן, ואמר, שאחרי שאמר את מה שרצה, הוטב לו בהרבה. ]ואכן גם הרופאים העידו שהכל עבר בטוב, ולא היתה לאמירת השיחה כל השפעה על הלב[. ושאלו הרופא, אם הספיק לדבר בשעה קלה כל מה שרצה; וענה: "אם זה תלוי במה שאני רוצה הרי אין כל שיעור לזמן הדיבור"…

ויבקש הרבי שליט"א שיביאו אליו את כל הדואר שהגיע אליו בימים אלו. בשני ימי החג הצטברו מאות רבות של מכתבים. הרבי חלש, אחרי התקפת לב קשה, אך יהודים הרי מחכים בקוצר רוח לתשובותיו; ולכן אין הוא מתייחס למצב לבו ולבריאותו ועוד באותו לילה התחיל לענות עליהם.
אחד הרופאים תמה מאוד על כך ואמר: "אולי כדאי שהרבי ינוח קודם-כל במשך שבועיים לפחות, ורק אחר-כך יתחיל לענות על מכתבים?" הרבי ענה בפליאה: "האם יהודי שכתב לי עכשיו פחות זקוק לעזרה מזה שיכתוב בעוד כמה ימים!" והרבי המשיך להסביר, שגם בפועל, באם יחכה עד לאחרי שבועיים יצטברו עוד הרבה יותר מכתבים ותהיה עבודה קשה יותר.

כאשר הציע הרופא, שאחד המזכירים יקרא את כל המכתבים וימסור לרבי דו"ח כללי מהמתרחש אמר הרבי: "זהו בדוגמת רופא שיבוא אליו חולה והוא ישלח אותו לאדם אחר, והשני ידווח לו על מצב החולה באופן כללי… מובן שהרופא לא יסתפק בכך; וכך גם בעניינו".

בבוקרו של יום חמישי, כ"ד בתשרי, אסרו-חג פורסם מטעם המזכירות הודעה, בשם הרבי, שמבקשים להמשיך לכתוב מכתבים כרגיל מקודם, וב"ה המצב משתפר. בהקשר למכתבים אמר הרבי: "זהו כמו בסיגריות מי שרגיל בכך אינו יכול להסיח דעתו מהן; ואם בכל זאת מכריחים אותו להסיח דעתו הרי זה פועל על מצב בריאותו, כמו שמצינו בחכמת הפסיכולוגיה. כך גם אצלי", הסביר הרבי, "היות ורגיל אני כל הזמן לקבל ולענות על מכתבים, ופתאום מוכרחים להפסיק הרי זה היפך טובת בריאותי".

ואם כל זה הפתיע כבר כל-כך את כולם; החסידים והרופאים כאחד הודיע הרבי להרי"ל גרונר שהיום באסרו חג בערב תתקיים "יחידות" לאורחים שהגיעו לחג. בתחילה לא הסכימו הרופאים לזה, אך לאחרי שערכו בדיקה כללית, וראו איך שהמצב הולך ומשתפר במהירות כזאת, וראו את רצונו העז של הרבי להתראות עם החסידים שבאו ממרחקים הסכימו לכך.

ואכן בערב התקיימה "יחידות" לכל האורחים שעמדו לנסוע עד יום ראשון. הרבי היה ישוב בכסא ומחובר לצינורות אינפוזיה ולמכשירים רפואיים, וכך עברו האורחים על פניו. כל אחד מסר לרבי את "פתקו"; הרבי לא קראו באותה הזדמנות, אלא נתן לכל אחד דולר לצדקה, ואמר: "נסיעה טובה, שנת הצלחה בגשמיות וברוחניות וברוחניות ובגשמיות, ויעקב הלך לדרכו בכל העניינים". רבים לא עצרו בעד התרגשותם והזילו דמעות.
בערב שבת-קודש "שבת בראשית" יצאה לאור השיחה שהשמיע הרבי במוצאי שמחת-תורה מוגהת על ידי הרבי.

במשך היום קיבל ה"פארטיזן", ר' זושא ווילמובסקי, מענה מהרבי על מכתבו: "עש"ק בראשית בטח מכינים התוועדויות ביום זה כמתאים ל"השלמה ותוספת אור כי טוב" כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר, ופשוט שכוונתי לכ"מ שנמצאים בנ"י שם ותהיינה הצלחה רבה". במוצאי שבת, שוב השמיע הרבי שיחה ו'מאמר' דרך המיקרופון.
גם יום ראשון, כ"ז בתשרי, התקיימה "יחידות", עבור האורחים שנשארו, כל אחד עבר ליד הרבי, נתן את פתקו והרבי הכניסו לתוך קופסא מיוחדת שעמדה לידו. אחר-כך נתן הרבי לאורח העובר דולר לצדקה, ואיחל: "שנת הצלחה בגשמיות וברוחניות".

קבוצה של זקני החסידים נכנסו לרבי שליט"א וביקשו ממנו שלא יכביד עליו את העבודה, כמו קבלת אנשים ל'יחידות' וכו'. והרבי ענה להם: "ברענגן משיח איז נאך שווערער!"…
הרבי שאל את הרופא אם יוכל בערב ראש-חודש )חשון( לנסוע ל"אוהל", כמנהגו, ולהיות שם לפחות חצי שעה. "דו ביסט א חסיד?" פנה הרבי ושאל את הרופא וייס. "א חסיד דארף פאלגן!"…
בערב ראש-חודש חשון שאל הרופא את כ"ק אדמו"ר שליט"א, איך הוא מרגיש היום. "פיזיקלי' )בגשמיות(", ענה לו הרבי, "מרגיש טוב, אבל 'מענטלי' )ברוחניות( אינו מרגיש כל-כך טוב. היה זה, כנראה, מכיון שבפועל לא נסע באותו יום ל"אוהל" כרגיל.

שוב אמר לו הרופא, שישמור את הבריאות שלו, שהרי ב- 52% מן המקרים התקף לב חוזר ח"ו. הרבי לא הגיב על הערה האמורה, והתייחס למצבו באופטימיות המיוחדת לו. "האם שמע הרבי מה שאמרתי?" שאל הרופא. "כן," ענה הרבי, "אם אינני שומר על בריאותי יש אפשרויות של 57% שלא יחזור!"…

כל תקופת הבראתו של הרבי, היה ד"ר וייס צמוד אליו. יומם ולילה לא מש מחדרו. טלפונים בהולים הגיעו משותפיו, שיחזור מיד לשיקגו, כי המרפאה מתמוטטת. אך ד"ר וייס ביטל את כל הניתוחים, את כל הפגישות, ואת כל ההרצאות שלו. "לא אזוז מכאן עד שהרבי יבריא" אמר.
גם אישתו ביקשה מבעלה הרופא לחזור הביתה. אך הוא לא הסכים. כאשר סיפר את זה לרבי, אמר לו: "תשמע אליה כי היא עקרת הבית, וכמו ששמעתי לאשתי, עקרת הבית שלי, בנוגע לנסיעה ל"אוהל"; שאני רציתי לנסוע ואמרה לי לא לנסוע, והסכמתי לה".

ביום השני של ראש-חודש, בשעות הצהריים, פורסם בשם הרבי, שרוצה שיסירו את כל המחסומים מפתח הבית; ושיפתחו את ה"זאל" הקטן למעלה, כדי שהתלמידים יוכלו ללמוד שם כרגיל. כאשר שאל הרופא: "אולי מפריע הרעש למנוחה?" ענה הרבי: "קול תורה אינו מפריע!"…
רבבות יהודים לא הירפו להתפלל, כל אותה העת, להחלמתו המהירה שלח הרבי שליט"א. החסידים היו נוסעים מידי בוקר לציונו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לומר תהילים. ומכל העולם כולו זרמו אל הרבי מכתבי ברכות ואיחולים לרפואה קרובה. הרבי כתב למברכיו:
"ב"ה. תחילת מ"ח, תשל"ח.

שלום וברכה!

ת"ח בעד ברכתו ואיחוליו לרפואה ולבריאות בחסדי ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות. ובזכות תפילת הרבים שעמדה לי הוטב מצב בריאותי ותהלה לא-ל המאזרני להמשיך בעבודתי. וכבר מילתי' אמורה שכל המברך מתברך מהשם בברכתו שתוספתו מרובה על העיקר בגו"ר.

בברכה"

בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א
המזכיר

אגב, במהלך התקופה הזאת, בה נבצר מהרבי שליט"א לנסוע לה'אוהל', נהג לענות על בקשות ברכה וכו' לא בנוסח הרגיל "אזכיר על הציון", אלא "אזכירו בעת רצון".
במשך כמה שבועות נשאר הרבי בחדרו ב-"077" והמשיך בעבודתו. שיחות ומאמרים, דרך רמקולים, נאמרו מידי שבוע, ויצאו לאור, סמוך לאמירתם, מוגהים על-ידי כ"ק אדמו"ר שליט"א. כעבור חמישה שבועות בהם עבד, במלוא המרץ חזר הרבי למסלול עבודתו הרגיל.

בחודש התשיעי הוא חודש כסליו, ביום אחד בו, יצא כ"ק אדמו"ר שליט"א מחדרו, ובפעם הראשונה מאז אותו הלילה נסע לביתו. ציבור גדול של חסידים ותמימים התכנסו בפתח "077", ובשעה שבע וחצי בלילה, ליל ראש-חודש, הופיע הרבי במלוא הדרו בפתח בית חיינו…
מה נהדר היה מראה כהן גדול יוצא בצאתו מן הקודש, ובאופן ספונטני פצחו כולם כאחד בשירה אדירה שבקעה ועלתה אל-על, כאשר הרבי מעודד אותה בידיו הק' … וכך נסע הביתה. וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ועיקר.
חיש-מהר התפשטה הידיעה בכל קצוי תבל, ליבות החסידים מלאו שמחה וגיל וכולם איחלו "לחיים" איש לרעהו אפופים שבח והודאה לא-ל ההודאות, "אשרינו מה טוב חלקינו"…
קשה לתאר את המצב הרוח של הקהל באותה שעה. עד שהרבנית התבטאה, שעד אז לא העריכה בעצמה עד כמה עזה היא אהבת החסידים לרבי…
כך הלך מצב בריאותו והשתפר מיום ליום, והרבי חזר לאיתנו, לשמחת לב כל קהל עדת החסידים. בחג הגאולה י"ט כסלו כבר התוועד הרבי שעות ארוכות עם החסידים.

בחנוכה היו מספר שיחות-קודש, כשאחריהן חילק הרבי "צדקה" לכל הנוכחים. ביום שני של חנוכה, כאשר חילק "דולרים", והיה מי שרצה לעצור את התור בגלל הטירחה הקפיד הרבי מאוד על כך, ואף רימז למזכירים שילכו הפעם לעבודתם… באומרו: "היינט איז אן הגבלות!"…
באחד מימי החנוכה כאשר ניגנו "הנרות הללו" והגיעו לקטע "על נסיך", עודד את השירה בידיו הק', ואח"כ רימז שכל הקהל יצאו בריקוד נלהב. אחרי-זה, בדרכו חזרה לחדרו התחיל הרבי לפתע לשיר בעצמו "על נסיך…", תוך שהוא מעודד את השירה בתנועות ידיו הק' לעבר הקהל.
בראש-חודש טבת התקיימה מסיבה מיוחדת לילדים, וכ"ק אדמו"ר שליט"א השמיע לפניהם שיחה. למחרת, ב"זאת חנוכה", נכנס הרב יעקב-יהודה העכט )ז"ל( שניהל את המסיבה לילדים אל כ"ק אדמו"ר שליט"א, והרבי הודה לו על המסיבה, ואמר, שזה גרם לו נחת-רוח גדול.

ויוסף
הרבי ויאמר עוד אל הרב העכט בחיוך לאמר: "איך זוך א בעל מרץ און א בעל סוד, און איך האב דיר געפונען. איך וויל מאכן א פארבריינגן )נאך מנחה(, און פאר-דערויף וואשען זיך, און דערנאך טיילן כוס של ברכה, און אויסטיילן )פאר די שלוחים( "בקבוקים" )'משקה'(". ]אני מחפש בעל מרץ ובעל סוד, ומצאתי אותך. ברצוני לערוך התוועדות )לאחר מנחה(, לפני זה ליטול ידיים ולאחר מכן לחלק כוס של ברכה, ולחלק לשלוחים בקבוקים.[
והרבי המשיך: "איך וויל ניט אז מ'זאל דאס מפרסם זיין, בכדי עס זאל ניט שטערן קיינער פון ארבעט, ווי די גמרא זאגט בנוגע די קריאות פון ימי החול )שקצרו בזה(". ]אינני רוצה שזה יפורסם, כדי לא להפריע לאף אחד בעבודתו, כפי שהגמרא אומרת בקשר לקריאות של ימי החול[.
ושאל הנ"ל:

אם יכול לספר ל'מרכז'? וענה כ"ק אדמו"ר שליט"א: "לא", ושאל שוב: אם יכול לספר למשרד השידורים )בכדי שידעו על כך מבעוד מועד(!" וענה: "לא", "ובכלל לא נוגע הפירסום, שהרי יכולים לקנות ה'טייעפ' מיד אחר ההתוועדות". "ולתלמידי הישיבה כאן?" "לספר לתמידי הישיבה )כאן( אמר הרבי הרי זה כזה פירסום, כמו עד לאוסטרליה!"…
שוב שאל הרב העכט, אם יכול לספר על כך לבנו הנמצא במוריסטאון? וענה הרבי: שיעשה בדיוק כמו שעושה עם שאר מוסדותיו, כלומר, שיאמר להם )אם רוצה( שיהיו כאן. אחר-כך אמר לו הרבי שביכולתו לספר על כך לאחיו שיחיו.
"כ"ק מו"ח אדמו"ר", המשיך הרבי: "האט אמאל געזאגט אז עס זיינען פאראן דריי סוגים אין א "בעל סוד": )א( הוא מספר מיד )לאחרי פיתוי קל(, )ב( מבחינים עליו שיש לו סוד אבל הוא לא מגלה את הסוד )ג( שבכלל לא מבחינים שיש לו סוד". וסיים: "בוודאי תבחר לך הדרך הנכונה בזה". כמו-כן ביקש הרבי ממנו שיכניס את הדברים שיקנה לבית-הכנסת באופן כזה שאף-אחד לא יכיר בכך. הרבי שליט"א אף רצה לתת לו מעות עבור ההוצאות, אך הרב י.י. העכט ענה, שיש לו.

וכך, רק בשעה שלוש ורבע, לפני תפילת המנחה, התפרסם שאחר התפילה תתקיים התוועדות עם נטילת-ידיים לסעודה. אחר תפילת מנחה נכנס הרבי לביהכנ"ס ואמר, שבהתאם למה שדובר בהתוועדות הקודמת )במוצש"ק(, רצונו שכולם יטלו ידיהם לסעודה, ולכל אלו שכן יעשו תבוא עליהם ברכה "כוס של ברכה", וימשיכו את ה"ברכה" הזאת גם לאלו ש)מאיזו סיבה( לא יטלו ידיהם לסעודה.

הרבי נטל את ידי הק' לסעודה. כשראה את שתי החלות הגדולות "לחם משנה" שהכינו, חייך… ]למחרת אמר לו, כי בפעם הבאה לא יביא שתי חלות כדי שלא יחשבו שגם בחול צריך "לחם משנה". אחר שאכל פרוסת "המוציא" מהחלות, אמר: "די וואס האבן זיך געוואשען און די וואס רעכענען זיך גיין וואשען זאלן נעמען פון די חלה". ]אלו שנטלו ידיים ואלו המתכוננים ליטול ידיים שיקחו מהחלה הזאת[. וכאשר כולם עלו בבת-אחת לחטוף מהחלות, אמר: "לאו דווקא בבת אחת". ונתן לנוכחים את החלה השלימה ומחצית מהחלה השניה. והוסיף עוד: "שיקחו רק חתיכה".
ההתוועדות ארכה כשעה ועשרים דקות לערך. הרבי השמיע 'מאמר', ד"ה "נר חנוכה מצוותה משתשקע כו'". באחת השיחות ביאר את הקשר המיוחד שבין "זאת חנוכה" לשמיני עצרת, ששניהם הם ביום השמיני והאחרון של החג. בסיום ההתוועדות הכין הרבי את עצמו לברכת-המזון, וקודם לכן טבל עוד-הפעם חתיכת חלה במלח. בנוסח הזימון התחיל תיכף בתיבת "נברך" ולא הקדים "ברשות" כרגיל. וגם הניגון שחתם בו את הברכות, אמר הפעם בשינוי קצת.

בעת חלוקת "כוס של ברכה" ממקומו שיושב בעת ההתוועדות כאשר עבר הרב יהודה העכט ואמר, שמילא את הבקשה ענה לו הרבי שליט"א: "זאל זיין כפליים לתושיה". אחרי החלוקה, אמר: כיון שזה כבר "משתשקע החמה" של "זאת חנוכה" – שיתחילו דוקא עכשיו להוסיף ב"נר מצוה ותורה אור", ובאופן דמהדרין מן המהדרין, ובהצלחה רבה ומופלגה – עד ביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, וגם לאחר מכן".
טרם שיצא מבית-הכנסת התחיל הרבי לנגן "כי בשמחה תצאו"; ולאחרי תפילת ערבית, כשיצא התחיל לשיר בעצמו "על נסיך"…

למחרתו, ביום שלישי, ג' בטבת, קרא הרבי לחדרו את הרב י.י. העכט, והתעניין אצלו איך הצליח לשמור על הסוד. וסיים, שרוצה לשלם לו, בכדי שלא יהיה "עבד לוה לאיש מלוה", ונתן לו עשרים דולר.
כמה ימים אחר זה נכנס הרב העכט שוב פעם אל כ"ק אדמו"ר שליט"א, כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לו את השיחה ד"יום ז' דחנוכה, תשל"ח )שיצאה לאור מוגה(, והתעניין בדבר תירגום השיחה לשפת המדינה )אנגלית(.
לאחר מכן אמר לו כ"ק אדמו"ר שליט"א שברצונו לדעת כמה היה' ה"סך הכל" של ההוצאות להתוועדות של "זאת חנוכה" בהוסיפו שבאם לא ירצה לקבל את המעות, הרי מכיוון שהתוועדות זו היא על דרך "לוחות שניות שנתנו בחשאי", יתכן שתהי' פעם התוועדות כיו"ב – ואז אודיע על כך באמצעות אדם אחר, ולא על ידו.

והמשיך: האם אינכם יודעים מהסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר? הוא סיפר לי את המעשה בר' שמואל גורארי' שהי' גביר והרבה מעניניו של כ"ק אדמו"ר )מהרש"ב( נ"ע היו על חשבונו. פעם במוצאי ר"ה קרא לו אדמו"ר נ"ע והורה לו לנסוע בשליחות מסוימת, הלה ניסה להתחמק באומר כי הוא צריך לנסוע לביתו, הוא אינו שייך לענין זה כו', לבסוף כשכבר הסכים לנסוע ושאל להיכן? ענה לו רבנו נ"ע לפטרבורג והושיט לו 03 רובל, שאל הלה בתמיהה: אני הרי נותן לרבי מאות רובלים, צריך איפוא הרבי לתת לי 03 רובל? השיב לו כ"ק אדמו"ר נ"ע: כשנוטלים מהכסף הפרטי מתערב לפתע ה"בעל דבר"… מה שאין כן כאשר נוטלים כסף דצ"צ.
לאחר מכן שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א: כמה עלה המשקה? ענה הלה: שקבל בחנם, שאלו שוב: היכן משיגם משקה בחנם? סיפר הנ"ל שזהו מיהודי שיש לו חנות גדולה למשקאות, ולפעמים תכופות שולח כמה קופסאות, וכיון שהלה יודע שבליובאוויטש שותים ודקה נתן לי מזה.
לשאלת כ"ק אדמו"ר שליט”א מיהו אתו יהודי – השיב ה'ר י.י.ה. שזהו יהודי שכתב מכתב לאדמו"ר שליט"א אודות מצב בריאות אשתו החולנית. וסיפר עוד, כי הלה אמר לו בתשרי שככל שהוא אוהב את אשתו, יקר אצלו הרבי הרבה יותר לאין ערוך, שכן לאשתו צריך רק הוא, ואילו את הרבי צריכים כולם. ]כשסיפר זאת הרצינו פניו הק', ואמר:[ לקדוש ברוך הוא יש מספיק שנים לשניים…!

כ"ק אדמו"ר שליט"א המשיך ושאל: וכמה עלו החלות? כמה חלות היו? ענה הנ"ל 06 פונט )ועשה אדמו"ר שליט"א בידו הק כעין תמיהה(. ושאלו שוב : איך הצליח לקנות כ"כ הרבה ביום חול של אמצע השבוע? ענה הנ"ל שבא למאפי' ואמר שיוריקו את הכל. לשאלת כ"ק אדמו"ר שליט"א ענה שזה עלה 56$, ואמר לו כ"ק אדמו"ר שליט"א, שכבר נתן 02$ ביום ג' ויתן עכשיו עוד 52$.
מתחילה לא רצה הנ"ל לקחת את הכסף ואמר שלוקח רק מתוך קבלת-עול. ואמר לו הרבי: "מ'דארף וועלן )נעמען(!" ]צריך לרצות לקחת[, ואיחל לו "א פרייליכן שבת".
על

על כן היהודים היושבים בכל מדינות המלך עושים את יום הבהיר ראש-חודש כסלו ליום משתה ושמחה, להודות ולהלל להשם על כל הניסים והנפלאות שעשה עם כל היהודים, הקרובים והרחוקים. והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה, וזכרם לא יסוף מזרעם. וכל מעשה תוקפו וגבורתו אשר חלל ומחולל הרבי בכל שבע ועשרים ומאה מדינה, הלוא הם ידועים ומפורסמים ושמעם הולך בכל המדינות. כי כבוד-קדושת אדמו"ר שליט"א גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו.

הערת הכותב: רשימה זו נערכה על פי מספר רשימות ו"יומנים" פרטיים שנכתבו בשעתם, בשנת תשל"ח. אי לכך, חשוב להבהיר שייתכן שנפלו בתוכה אי אילו אי דיוקים וכו', ומה גם בדברים שבאו מפי השמועה. בכל זאת לא נמנענו מלפרסמה, בשל התמונה המקיפה המצטיירת על ידה, המעניקה לנו את התשובה לשאלה: "מאי ראש חודש כסלו?"

סיפורים

"יעמוד אדוננו מורנו ורבנו"

שעות ארוכות נמשכה אותה התוועדות של שלהי שמחת-תורה. המוני חסידים ישבו מול כסאו הריק של הרבי וניגנו ניגוני כיסופים וגעגועים. הכיסא האדום שעמד ריקני היה כמו חור בליבותיהם של אלפי החסידים 'איה הרבי?'
במהלך ההתוועדות עלו בזה אחר זה כמה מהשפיעים וזקני החסידים ונשאו דברים, מתוך התרגשות גדולה, על הבטחון המוחלט שבודאי הרבי יבריא בקרוב והשמיעו דברי התעוררות. עשה רושם מיוחד נאומו הנלהב של ראש הישיבה הגה"ח הרב מרדכי מענטליק ז"ל )שהשבוע מלאו שתים-עשרה שנים לפטירתו למחרת שמחת תורה תשמ"ח(.
בשעות האחרונות הגיעו שמועות שונות על אשר נעשה ב'גן-עדן העליון'. מספר מצומצם של חשובי החסידים התפללו בשעות הבוקר ב'גן-עדן התחתון' סמוך למחיצתו של הרבי, ולקראת ההקפות נכנסו אל הקודש. הבעל-קורא הרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן החל לקרוא את נוסח "מרשות" כדי להזמין את הרבי ל'חתן בראשית' ובאמצע לא התאפק ופרץ בבכי.
איש גם לא ידע כיצד יעלה הרבי לתורה, אלא שאם הזמנת ההוד "יעמוד אדוננו מורנו ורבינו…" קם הרבי על רגליו באופן מפתיע, אף שהדבר דרש ממנו מאמץ פיזי גדול ביותר. אחד הרופאים זינק במהירות לרבי כדי לבקש ממנו שיישב, אלא שהרבי חייך לעברו חיוך רחב, ואמר: "אל תתערב בעניינים כאלו". הרבי רמז לו כי אין לו מה להיות מודאג. שוב ושוב שפשפו הרופאים את עיניהם באי-אמון, בראותם כי עניינים אלוקיים על טבעיים מתרחשים לנגד עיניהם…

השמועות מלמעלה הגיעו אל הקהל העצום שהתוועד למטה, אלא שאלה לא הרגיעו איש. אדרבה השעות הלכו והתאחרו, שעת צאת החג חלפה לפני זמן רב, ואיש לא ידע מה יהיה הלאה. לא מזמן חזרה הקבוצה השנייה שהלכה ברגל להשתטח בציון הקדוש ולעורר רחמים מרובים. הצועדים הלכו שש שעות כל צד ונשאו תפילה מעומק הלב הרוטט…

דברים טובים בלבד

אחד הדברים שהרופאים ביקשו מהרבי היה ללכת ברגליו הק' כדי לחזק את פעולות הלב. הם ביקשו כי הרבי יצעד בפרוזדור של הקומה הראשונה, יעלה במדריגות וכן הלאה.
מספר על-כך הרב חיים ברוך הלברשטאם האחראי על חדר השידורים שנמצא בקצה המיסדרון: ידענו שהרבי צועד לפעמים בקומה הראשונה, לבקשת הרופאים, בעודו משוחח עם הרופא, ניצלנו, איפוא, את ההזדמנות ובכל פעם שנודע לנו שהרבי אמור לעבור ליד החדר, היינו מסדרים את המקום יפה, שמים ברקע מוסיקה חסידית ומשאירים את הדלת פתוחה. מובן שאיש מאיתנו לא היה בחדר באותה שעה.
באחד הפעמים, כשהרבי הבחין בדלת הפתוחה הציץ פנימה ואז פנה אל הרופא ואמר: "מהחדר הזה יוצאים רק דברים טובים".

סיפורו של רופא

במשך חמשת החודשים הללו נכנס ד"ר רזניק לקודש פעמים אין ספור, ופעמים רבות היה משוחח עם הרבי בנושאים שונים, ולפעמים אף בלימוד. לא פעם היו לו קושיות ב'לקוטי שיחות', והוא היה שואל את ה'מקור' עצמו, הרבי היה עונה לו בחביבות רבה. באחד הימים שאלו הרבי בנוגע למה שנאמר בלקותי תורה "כליות יועצות"; "האם ע"פ הרפואה יש הסבר למה שכתוב בנוגע לקשר בין הכליות למוח"? שאל הרבי. ד"ר רזניק השיב כי לאחרונה קרא מחקר רפואי חדש המוכיעח כי יש חומר מסויים שיוצא ממקום סמוך לכליה, וכי החומר הזה מועיל למוח. שאלה מעונינת שאל ד"ר רזניק את הרבי, לאחר שלמד את אחד השיחות של הרבי בנוגע לפירוש רש"י, "משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב".

משיחתו של הרבי מובן היה כי "אל תאכל צונן" חמור יותר מ"אל תשכב בטחב". הדבר היה תמוה בעיניו של ד"ר רזניק ששאל את הרבי הלוא ע"פ כללי הרפואה לשכב בטחב, יותר גרוע מלאכול צונן. הרבי השיב לו שבמידה מסוימת אכילת דברים קרים גרועה יותר, מפני שהשוכב במקום רטוב יכול לקום בכל רגע ולשנות את מצבו, אולם מי שאכל צונן, הרי האוכל נמצא בתוכו ואין הוא יכול להשתחרר מהשפעתו. זו הייתה תשובתו של הרבי, וד”ר רזניק התפעל מנקודת ההסתכלות הזאת.

הודעה מיוחדת

מספר הרב מ"מ גרונר: לאחר שהרבי נכנס לבית-הכנסת, עם תחילת ההקפות, הרבי קרא לפצע לאבי ודיבר איתו משהו, אנשים הבחינו בכך, אבל לא ראו בכך משהו חריג, אני עצמי הופתעתי ונדהמתי רק מאוחר יותר כששאלתי את אבי מה אמר לו הרבי, הוא ענה לי שהרבי הורה לו באופן מפתיע לחלוטין, "תהיה וכן כי ברצוני למסור הודעה מיוחדת לציבור לאחר ההקפה החמישית", אלא שבעיצומה של ההקפה הרביעית קרה מה שקרה, ותוכן ההכרזה נשאר בגדר תעלומה עד עצם היום הזה.

הרבי קם

ועוד מספר הנ"ל: בשלב מסוים הרבי החליט לקום ממיטתו לכמה דקות, ואני הייתי בגן עדן התחתון ומרוב התפעלות צעק אבי, לך תפרסם למטה שהרבי קם, מישהו אחר הורה לי שלא לספר, ירדתי למטה ולא ידעתי אם לספר אם לא, שאלתי את ר' יואל כהן, והוא אמר לי בוודאי מה השאלה? והורה לי להכריז על כך ברבים.

ממשיך לדאוג לכלל

בימים כתקנם צריכה להיות התוועדות עם הרבי בשעות הערב, ולאחר מכן הקות, הרבי גם יוצא ומעודד את בציבור הצועד בתהלוכה, ואילו עכשיו ..
הציבור מלא דאגה, אבל הרבי לא מותיר מקום לספוק כיצד צריך להתנהג היום. הרבי קורא למזכיר הריל"ג ומצווה עליו למסור לקהל שלא ישכחו ללכת ולשמח יהודים בבתי הכנסת, "און דער עיקר מיט א שטורעם !" הרבי גם מוסיף שאלו שרוצים לגרום להטבת בריאותי שילכו לשמח. הרבי גם אומר שבעת ההליכה בתהלוכה כל אחד יצייר לעצמו "אז דער וואס זיצט אופן בענקל פעלט ניט" ]=זה שיושב על הכיסא לא חסר[. כך, ממשיך לדאוג לכלל, בעוד מצבו עדיין לא התייצב ולא השתפר כלל.

מאן מלכי? רבנן!

לאחר הבדיקות הראשונות, כשנודע לרופאים על ההתקפה החמורה, נודע להם כי לאחר התקפה זאת הרבי צעד להקפה שביעית, חזר לבמה בסיום התפילה, ולאחר מכן עלה במדרגות לחדרו הק'. הרופאים התבטעו פה אחד שאין זה בכוחות אנושיים כלל. "אין דבר כזה שאדם לאחר התקפת לב כה חמורה יכול לעלות במדריגות, ואף ללכת לסוכה, לקדש על יין ולאכול סעודת חג".
אחד הרופאים סיפר שקרא בספר מסוים שמלך לעולם איננו נופל לפני עינהם של בני עמו, מכיוון שאין זה לכבודו. "כמו כן הרבי", אמר, "לא נפל מפני שהוא דומה למלך".

לא להדאיג את הרבנית

"הרבי פנה למזכירים וביקש שלא יודיעו על כך לרבנית כדי לא להדאיגה, אלא שאחד ממקורבי בית-רבי הזרדז לגשת עוד בזמן ההקפות ולדווח לרבנית על הנעשה. בין כה וכה נכנס הרבי שוב לחדרו, אלא שהפעם השאיר את הדלת פתוחה, ולחברי המזכירות הייתה הרווחה.
לפתע הגיעה הרבנית ונכנסה לחדר. עמדתי בסמוך וראיתי כיצד הרבי מקבל אותה בחיוך רחב מאוד, עובדה שלא מנעה אחרי זה פליאה מצד הרבי מדוע הזעיקו את הרבנית.

"השווער היה פה…"

על פי השמועה, נכנס הרש"ג באותה השעה הרת-גורל לגן-עדן העליון ושוחח עם הרבי, הרבי אמר שאין מה לדאוג, השווער היה פה ואמר שלא צריך לדאוג!"…

הביקור בספריה

חידוש שבער"ח כסלו הלך הרבי לביקור בספריה לראות את הספרים שהגיעו מפולין, לאחר שהרבי עבר על-כל ה-051 ספרים, בדרך ליציאה הבחין הרבי בשעון גדול שעמד ליד הכניסה )כיום נמצא בתערוכה(, השעון העתיק מורה לא רק את השניות הדקות והשעות, אלא גם את היום לפי הלוח העברי, ואת צורת הלבנה בשמים ביום הזה.
הלבנה מצויירת עליו בצורת פני אדם, בתוספת חץ בראשו המורה על מספר היום בחודש העברי. הרבי נעצר ליד השעון ושאל על מה מורים פני האדם שלמעלה. ואיש לא ידע מה להשיב.
כשהרבי ראה שכולם שותקים ואינם יודעים מה להשיב, שאל שוב: האם אין זה מורה על דברים שלהם? ]הכוונה האין זו תמונה של פסל כלשהו?[, וגם על זאת לא ידע איש להשיב והרבי המשיך ונכנס ל-077 לתפילת מנחה.

איחולי ברכה

באחד הימים קיבל הרבי מכתב ברכה מיוחד מאת נשיא ארצה"ב שמביע את איחוליו לבריאותו של הרבי. במכתב תשובה שכתב לו הרבי, כתב שרופא כל בשר ומפליא לעשות שלח לו רפואה וכבר חזר לאיתנו ולעבודתו.
המלמד

ביום י"ט מר חשון נכנס המזכיר ברס ניסן מינדל אל הקודש פנימה. הרבי פנה אליו ואיחל לו מזל-טוב על הולדת נכדו. הרבי הוסיף ושאל לשמו של הנכד? ור' ניסן השיב "שניאור זלמן". "נאך וועמען א נאמען?" שאל הרבי, "על שם הרב שניאור זלמן ווילנעקין ע"ה" שהיה ה'מלמד' של הרבי בילדותו.
הרבי הגיב ואמר: "הוא למד אתי ועם האחים שלי חומש, רש"י, גמרא, הוא העמיד אותי על רגליי. הוא היה יהודי נעלה, חי בדלות…" לאחר מכן הוסיף הרבי ואמר: "שהילד יגדל כפי שהוא היה".

במשך היום התעניינה הרבנית הצדקנית מרת חיה-מושקא )ע"ה( אצל אחד מבאי ביתה וביקשה לדעת איזה ספר תורה ימסרו בלילה, בעת ה"הקפות" לבעלה כ"ק אדמו"ר שליט"א. הלה ענה: "הקטן". "וכמה משקלו?" הוסיפה הרבנית לשאול. משקלו קל ביותר", ענה הלה. "ועם הכתר שעליו?" שאלה עוד "עדיין קל מאוד", ענה. לאחר שהלה פסק בהחלטיות שספר-התורה שימסר לרבי יהיה "הקטן", וכי משקלו קל מאוד – אמרה לו הרבנית, שילך להגיד 'לחיים' שהרבי שליט"א יהיה בריא. ויהי הדבר לפלא.

בתוך כך צילצלה הרבנית הצדקנית מרת חיה-מושקא )ע"ה( למזכירות, וביקשה, לא להכביד היום על בעלה כ"ק אדמו"ר שליט"א היות ואינו מרגיש כל כך טוב. לכן, גם ביקשה, לקצר את ה"הקפות" בערב.
אחרי תפילת המנחה, בעמדו כבר לנסוע הביתה, הבחין הרבי בשורה חדשה של אנשים העומדים ומחכים לקבל "לעקאח". הרבי, אוהבם של ישראל, נכנס שוב לסוכה, חילק גם להם "לעקאח", ואחר כך נסע לביתו.
יודעי דבר חישבו כי מפאת חוסר הזמן לא הספיק הרבי לטעום מאומה בבית, כי )כנראה( באותה השעה שיועדה לכך חילק הרבי כאמור עוד-הפעם "לעקאח". אחרי זמן מה, קודם כניסת החג, חזר הרבי ל"077".

בלילה ההוא, ליל שמיני עצרת, נקראו פסוקי "אתה הראית" לפני ה"הקפות" במהירות מפליאה ]שכן, לפני אמירתם – כך מספרים ביקש הרבי שיקצרו הערב את ה"הקפות"[. כחצי שעה ארכה אמירת כל הפסוקים שלוש פעמים. בעת שירת הניגונים, בהפסקות שבין שלוש מחזורי אמירת הפסוקים, הבחינו בעייפות כלשהי על כ"ק אדמו"ר שליט"א, למרות עוצם השמחה שהייתה נסוכה על פניו הק' ומחיאת-הכפיים הסוערת שלו.

מגילת ר"ח כסלו

ל"הקפה" הראשונה רקד הרבי שליט"א ביחד עם להבחל"ח גיסו הרש"ג )ז"ל(; והפעם בהתלהבות גדולה מתמיד. ה"הקפות" בליל שמיני עצרת הרי הם המשכן של "שמחת בית השואבה". "סוון סוונטי" היה מלא עד אפס מקום. אלפי חסידים רקדו, פיזזו וכירכרו בכל עוז. הרגליים רקעו בהתלהבות, העיניים ברקו מעוצמת הדביקות. הריקוד נמשך שעות והשירה בקעה ועלתה כלפי מעלה.

ברם, ב"הקפה" השלישית אותה רקד הרבי, כרגיל, על בימתו המיוחדת לו – הופתעו כבר אחדים מהחסידים להבחין כי פני הרבי שליט"א חיוורים מהרגיל, וראו איך – שלא כרגיל כלל הרבי מנגב במטפחת את זיעת פניו הק'. אבל מרבית החסידים, אז עדיין לא הבחינו מאומה בשינוי הזה, והשמחה בבית חיינו הלכה והתעצמה. אמנם מיד לאחריה בהקפה הרביעית, שעה שהתחילו לשיר "על הסלע הך" והרבי שליט"א הפנה את פניו הק' לעבר הקהל, תוך כדי מחיאת-כפיים אחזה רעדה בכל הציבור כולו, פניו הק' של הרבי שליט"א, לפתע, החווירו כסיד; וכאשר מחא כפיים בקושי נגעו כפיו זו לזו.

המחזה הנוכחי לא ארך זמן רב. כעבור שעה קלה, היפנה הרבי חזרה את פניו הק' מהקהל, נשען בידיו על הסטנדר שלו, ופנה למזכירו הרב יהודה-לייב גרונר בהוראה להגיש לו את כסאו.
בתום ה"הקפה" התיישב הרבי שליט"א בכסאו, נשען לאחוריו ועצם את עיניו הק' –
לב הקהל החסיר פעימה. כולם היו המומים. בין-רגע הפכה המתיחות ההיסטרית שתקפה את כולם לקריאות סערה כמו: "מים!", "חסר אוויר!" וצעקות "להתרחק מהבימה!"…ומכל עברי בית הכנסת הגדול נשמעו בכיות ויללות קורעות לב…

המומי התרגשות, מבלי לדעת מה מתרחש כאן, עמדו החסידים: "רק לפני 5 דקות היה כאן שמחה גדולה מאוד; כולם ראו איך הרבי עומד על בימתו ומוחא כפיים לכל עבר. ומה קרה כאן כעת?…" – –
פתאום, ללא כל הוראה מוקדמת, התחיל הקהל לצאת בבהלה מבית הכנסת, כדי שיהיה לרבי שליט"א יותר אוויר לנשימה. לא עברו דקות ספורות, וביהכ"נ הענק התרוקן מכל אלפי ממלאיו. רק פה ושם עדיין עמדו אי-אלו חסידים. הדלתות והחלונות נפרצו כולן, לתת לאוויר הקריר והצח מבחוץ "דרך כניסה" פנימה.
בחוץ עמדו כולם בהולים. אחוזי התרגשות גדולה, מבלי לדעת מה קורה בפנים, בבית הכנסת, אחד הנוכחים סיפר: "כל אחד התבייש להביט בפרצופו של השני ולשוחח על המחזה הנורא. כולם הרגישו בעצמם אשמים כביכול בכל מה שקרה וקורה בפנים".

מקום שמור

בעת ביקור הרבי בספריה, הוא דיפדף בכל ה'ביכלעך'. כשהגיע לספר "עץ חיים" עתיק, אמר: זה דבר יקר ויש להניח אותו במקום שמור.

ענוות אמת

מספר א' מאנ"ש: היו מעטים שהבחינו, כי באותה שעה שהרבי יצא מ-077 בדרך הביתה, עמדה הרבנית בקומה השנייה והשקיפה על עדת החסידים. לאחר שהרבי נסע, רצתה גם הרבנית לנסוע, אבל מחמת הריקודים שחסמו את כל הכניסה ל-077, לא יכלה הרבנית לצאת. כשראתה שהריקודים לא נפסקים, ואף לא מתעדים להיפסק, החליטה לצאת. היא מאוד לא רצתה שיראו אותה, אבל בלית ברירה יצאה החוצה. מובן שמיד פסקו הריקודים, והחסידים פינו שביל כדי שתעבור בו. אולם הדבר המעניין היה, הם ה'ביטול' והענווה העצומה שהיו לה באותו רגע…
רבי אנחנו מחכים לך על פי בקשת הרופאים שהרבי צריך ללכת, אז כשהרבי נסע הביתה, בפעם הראשונה, עצר הרכב במרחק כמה בתים מהבית של הרבי והשוטרים שעמדו באופן קבוע ליד ביתו של הרבי ניגשו ברוב הדר וכבוד לרבי ואמרו: "רבי, אנחנו מחכים כבר הרבה זמן שתשוב הביתה", והרבי חייך אליהם.