לוח השנה היהודי מלא וגדוש בתאריכים המציינים אירועים היסטוריים שונים. לא פעם אני מופתע לגלות כי ישנם תאריכים שאני בעצמי כמעט שכחתי, אולם הציבור כולו מודע להם ומציין אותם. ולעומת זאת תאריכים אחרים, חשובים ומשמעותיים לא פחות, ואף יותר, זוכים לרייטינג נמוך במיוחד עד כדי התעלמות מוחלטת.
בדרך כלל, הדבר לא גורם לבעיות מיוחדות, אבל כשבעיצומו של יום תענית וצום, מישהו מציע לך באדיבות כוס שתייה קרה… עם סיטואציה כזו צריך לדעת איך להתמודד…

זה בטח משהו שצריך לבדוק עם מערך השיעורים של הגננות או משהו כזה, אבל עובדה היא שלהוציא את יום הכיפורים ותשעה באב, רוב ימי הצומות האחרים, הפזורים בלוח השנה היהודי, כמעט ולא קיימים בתודעה הציבורית. (האמת, שזה די צפוי, כולנו מבינים שבקרב על מודעות ודעת קהל, המתנהל בין סופגנייה עגלגלה וקורצת לבין כאב הראש שיש לצהרי יום הצום להציע, תמיד תנצח זו עם הריבה…).
מהתרשמות אישית נראה לי, שיום התענית הנשכח ביותר הוא עשרה בטבת (אפילו "צום גדליה" כבר עקף אותו במדד הרייטינג…). וזה קצת חבל, כיון שהמסר והמשמעות של יום התענית הזה אקטואלי ורלוונטי היום יותר מתמיד.

האירוע ההיסטורי שעומד מאחורי צום עשרה בטבת אירע לפני 2433 שנים, כאשר ביום זה ממש הטיל מלך בבל מצור על העיר ירושלים. נו, מילא יום החורבן, אני מבין שצריך להתענות ולהתאבל, אבל מה הסיפור הגדול סביב המצור, הרי עדיין לא קרה כלום?

באופן אישי לא יצא לי אף פעם להיות תחת מצור, אבל אני יכול לשער שההרגשה היא בערך כמו להיתקע יחד עם כמה אנשים זרים בתא מעלית קטן וצפוף. אם תרצה או לא, הבעיה המשותפת היא גורם מאחד, השהיה יחד במקום סגור מחברת בין האנשים, ותוך זמן קצר תמצא את עצמך מתחבר ומזדהה עם אחיך לצרה.
חכמינו מוסרים, כי הגורם (הרוחני והגשמי) למצור ולחורבן היה הפילוג, ושנאת החינם הנוראה, ששררו אז בקרב העם. 

לאור זאת מסתבר כי לא לחינם קדם לחורבן המצור. נראה כי היה בכך ניסיון ללמד את העם כיצד ניתן לתקן ולמנוע את החורבן: אם לא הצלחתם לקיים חברה מאוחדת ותקינה בכוחות עצמכם, יבוא החיבור המאולץ והכפוי שמטיל  עליכם המצור המשותף ויאחד ביניכם.  

אך מאז, בכל שנה ושנה כאשר מגיע יום עשרה בטבת, אנחנו חוזרים ונזכרים, משננים ולומדים את הלקח. סופו של הסיפור מלמדנו, כי לא די באחדות ורגשי הרעות הסולידאריים ה"נכפים" עלינו בעקבות איום, צרה או אסון משותף (עיין ערך השריפה בכרמל ושאר האסונות), כדי למנוע את החורבן, וכדי לזכות לגאולה, עלינו להתאמץ ולהגביר את האחדות בתוכנו גם בסתם יום רגיל. זוהי האהבה האמיתית שמגינה עלינו ובזכותה אנו שורדים

 – אהבת חינם!