בתום תפילת השחר, היה רבי זושא מאניפולי נושא את עיניו למרום וקורא: "ריבונו של עולם, זושא רעב". שמש בית הכנסת היה שומע את הקריאה ומגיש לצדיק את ארוחתו. יום אחד, התמלא השמש בכעס על רבי זושא. הוא ממתין מדי יום לסיום תפילת הצדיק ומגיש לו את ארוחתו, ואילו רבי זושא פונה לשמים ומבקש לחם – כאילו שאין כאן אדם שדואג לארוחה.

החליט השמש, כי מחר כשיסיים רבי זושא את התפילה ויפנה בקריאה לשמים, הוא לא ייגש אליו. ואכן, למחרת ישב השמש במקומו והמתין להתפתחויות. רבי זושא סיים את התפילה וקרא כרגיל: "ריבונו של עולם, זושא רעב", והנה נפתחה הדלת ואל בית-הכנסת נכנס נער צעיר, ובידו מגש מלא כל-טוב, והניח את המגש לפני רבי זושא.

התברר, כי כאשר רבי זושא חזר אתמול לביתו, חמד הנער לצון, וכשעבר הצדיק על קרש מעל שלולית מים, דחף הנער את הקרש, ורבי זושא מעד ונפל לתוך המים. סיפר הנער לבעל המלאכה שאצלו עבד את מעשה הקונדס, והלה העמיד אותו על חומרת עוונו והציע שלמחרת בבוקר יבוא לבית הכנסת ויביא עמו ארוחה טובה לצדיק, ויבקש את מחילתו…

כך השמש נוכח לדעת כי הוא אינו אלא שליח ההשגחה.