תפילת 'יזכור' התחילה בבית הכנסת המרכזי בברלין ביום הכיפורים. בחוץ עצרה מכונית-שרד מפוארת, מלוּוה כלי-רכב של משטרת גרמניה. הקהל הביט בתדהמה באורח רם המעלה שנכנס לבית הכנסת- שר החוץ של גרמניה, ולטר רתנאו. הוא היה יהודי מתבולל, שכבר זמן רב הפנה עורף לדתו ולעמו. הבעת שביעות-רצון נראתה על פניו כאשר הבחין כי הספיק להגיע לתפילת 'יזכור'.

הביקור עורר סערה. היו מתפללים שטענו: יהודי זה מחלל בפרהסיה את קדושת היום הקדוש, ומה חשוב בעיניו – לקיים את מנהג אמירת 'יזכור'?!…

לפני תפילת מוסף, קם ממקומו הרב ויינברג, בעל ה'שרידי אש', עלה על הבימה ואמר: "כיצד עולה על דעתכם לבוז ליהודי הבא אל בית-הכנסת מתוך כוונה טהורה לכבד את הוריו? דעו כי מי שמכבד כך את זיכרון הוריו, מובטח הוא בלי ספק כי הוא או צאצאיו ישובו אל חיק העם היהודי".

סיפור זה סופר ע"י הרב אברהם-אבא ויינגורט, מתלמידיו של בעל ה'שרידי אש', בשיעור שמסר. פתאום קם אחד המשתתפים בשיעור, חיוור ונרגש, וקרא: "אמרת רתנאו?! – הלוא הוא היה הסבא-רבא שלי, סבו של אבי!". הנין סיפר כי אביו חזר בתשובה שלמה, ובזכותו נמנה גם הוא עם ציבור שומרי התורה ומצוותיה.