פרשת תצווה באה כהמשך לפרשת השבוע שעבר, פרשת תרומה, המצווה על הקמת המשכן ומתארת את כל פרטי הקמתו. בפרשתנו נלמד על הציווי להכנת בגדי הכוהנים על כמה מהקורבנות ועל פריטים נוספים במשכן.

שמן למאור (כז, כ-כא)

ה' מצווה על הכנת שמן זית זך למנורת המשכן. נרות המנורה ידלקו בשמן זה בכל יום. ההדלקה תהיה לעת ערב ויש לשים די שמן לבעירת האש עד הבוקר.

בגדי הכהן הגדול (כח, א-מג)

יש להכין לכוהנים בגדי כהונה מיוחדים. לכהן הגדול שמונה בגדים: אפוד, חושן, מעיל, ציץ, כותונת, מצנפת אבנט ומכנסיים. לכהן רגיל – הדיוט, רק ארבעה בגדים: כתונת, מגבעת, אבנט ומכנסיים.

האפוד: כמין סינר אותו לובש הכהן מאחוריו, מגובה החזה ועד לעקבי רגליו. מחלקו העליון של האפוד יוצאים שני זוגות רצועות. זוג אחד המקיף את גופו של הכהן ונחגר מלפניו, וזוג שני כמין כתפיות העוברות מעל צווארו. על כתפיות אלו, מעל גובה החזה מוצמדים שני אבני השוהם עליהם חרוטים שמות שבטי ישראל , ששה שמות על כל אבן.

החושן: על גבי בד ארוג מחמשה מיני חוטים שובצו שניים עשר אבנים יקרות ועליהן חרוטים שמות שבטי ישראל – שבט לכל אבן. בנוסף, חרוטים על האבנים אותיות היוצרות יחדיו את המילים – "אברהם, יצחק, יעקב, שבטי ישרון". את החושן נשא הכהן הגדול על חזהו מעל האפוד. הוא תלוי באמצעות שתי שרשראות זהב קצרות המשתלשלות מן האפוד ונאחזות בשתי טבעות זהב המחוברות בחלקו העליון של החושן. מתחת לאבני החושן, בחלק מקופל של האריג, משולבות שתי טבעות, אחת בכל צד, לתוכן נתחבו פתילי תכלת כדי לחגור את החושן אל גופו של הכהן כדי שלא יתנדנד בזמן הליכתו. בין קפלי אריג החושן נתפר קלף ועליו השם המפורש. החושן שימש כ"אורים ותומים". כלומר, הכהן הגדול היה נשאל בשאלות מהותיות הקשורות לציבור, ואותיות החושן היו מבהיקות ומגלות את התשובה השמימית.

המעיל : על גבי כותנתו לבש הכהן מעיל ארוג כולו מחוטי צמר בצבע תכלת. למעיל נקשרו שבעים ושניים פעמונים שהיו מצלצלים בזמן תנועת הכהן.

הציץ : על מצחו של הכהן הגדול היה מונח טס של זהב ועליו מובלטות המילים "קודש לה'" בצורת כתיבת השם המפורש. הטס חובר בשני חוטי תכלת המקיפים את ראשו ונקשרים מעל עורפו. חוט תכלת נוסף הושחל בחלקו העליון של הציץ באמצעו, ונמשך מעל ראשו ומעל מצנפתו של הכהן לאחוריו, כשהוא נקשר לאחור עם שני פתילי הרוחב.

הכותונת: הכותונת עשויה כולה פשתן, ארוגה משבצות-משבצות וסגורה מכל עבריה כל שניתן ללובשה רק דרך בית הצוואר. את הכותונת לבש הכהן על גופו, חגר אותה באבנט ועליה לבש את המעיל ואת האפוד.

המצנפת/מגבעת: הכהן הגדול חבש על ראשו מצנפת עשויה פשתן. המצנפת כמין פס ארוך, אורכה שש-עשרה אמה (כשמונה מטרים), והכהן מסובבה סביב ראשו עד שמתקבלת צורת מצנפת. גם לכהן ההדיוט כובע דומה, אלא שהוא הקיף בו את ראשו בצורת מגבעת.

האבנט: האבנט אף הוא פס ארוך אך דק מן המצנפת. אורכו שלושים ושתיים אמה (כששה עשר מטרים) והא ארוג מארבע מינים שונים: פשתן, תכלת, אגמן ותולעת שני. הכהן חוגר אותו כשהוא מסובבו שוב ושוב סביב גופו עד תום כל אורכו.

המכנסיים: את המכנסיים ארגו מחוטי פשתן. הכהן לבש את המכנסיים למעלה מטבורו, קרוב ללב, והם הגיעו עד ברכיו.

קידוש הכוהנים (כט, א-לה)

אהרון ובניו הכוהנים נבחרו על-ידי הקב"ה לשרת במשכן, וגם אחר-כך בבית המקדש העתיד להבנות בארץ ישראל , יהיו הכוהנים, צאצאיו של אהרון משבט לוי, הממונים הבלעדיים על העבודה במקדש.

אולם כדי לקדשם בפועל לעבודה זו מצווה ה' לעשות כמה דברים: להקריב קורבנות ומנחות מיוחדים, להלבישם בבגדי הכהונה, יציקת שמו מיוחד הנקרא 'שמן המשחה' על ראשם. כל זאת יש לעשותך שבעה ימים מיום הקמת המשכן, ואז תהיה קדושתם מושלמת לצורך עבודת ה'.

קידוש המזבח והשראת השכינה (כט, לו-מו)

גם את המזבח המיועד להקרבת הקורבנות יש לקדש. בהקרבת הקורבנות המיוחדים ובמשיחתו בשמן המשחה בנשך שבעה ימים, הופך המזבח קדוש ומוכשר להקרבה תמידית של הקורבנות. הקב"ה מבטיח, כי לאחר כל ההכנות האלו ישרה את שכינתו במשכן, ובאמצעותו תהיה השכינה הקדושה על כל בני ישראל .

מזבח הקטורת (ל, א-י)

בנוסף למזבח העולה שעמד בחצר המשכן להקרבת הקורבנות, היה בתוך ההיכל מזבח קטן יותר מצופה זהב, שנועד להקטרת הקטורת.

מזבח זה יש לעשות מעצי שיטים, שטחו רבוע – אמה על אמה (כחצי מטר על חצי מטר) וגובהו שתי אמות (כמטר אחד). כאמור המזבח צופה זהב טהור, ועליו זר וטבעות להכניס בהם את הבדים לנשיאתו בעת מסעות בני ישראל .

פעמיים בכל יום, בבוקר ובערב, הקטיר הכהן קטורת העשויה משחיקת עשבים שונים, על גבי מזבח זה.

(בפרשה 101 פסוקים)