שאלה בפורום: אפשר לסמוך על ילד בן 5?

האיש התייצב לפני הצדיק רבי צבי-אלימלך מדינוב, עטוף בפרוות-איכרים חמה. פתיתי השלג שהצטברו על מעילו וגושי הבוץ שעל מגפיו הגבוהים העידו על הדרך שעשה במזג-האוויר הסוער.

"רבי", תינה האיש את צרתו, "חוכר אני. ברשותי פונדק דרכים באחד הכפרים הסמוכים. את הפונדק ירשתי מאבי, שחכרו גם-כן מהפריץ המקומי. במשך השנים הסתדרתי, ברוך ה', עם הפריץ בענייני התשלום, אף-על-פי שהכפר שלנו אינו משופע בעוברי-דרכים וגם הפונדק אינו הומה מלקוחות. האורחים המזדמנים ותושבי הכפר סיפקו לי פרנסה סבירה. אולם החורף הזה, הקשה כל-כך, הביא לידי כך שהפונדק עומד ריק ושומם כבר שבועות רבים, והמצב הזה מאיים לשבור כליל את מטה לחמי".

הצדיק מדינוב נתן בכפרי העומד מולו מבט מחוייך משהו. "האם אתה גר בכפר פלוני?", שאל.

"כן, רבי", השיב בעל הפונדק.

"עדיין באותו צריף-עץ, בעל חלונות נמוכים וצרים, בעל גג רעפים תלול וגרם מדרגות קטן המוביל אל הכניסה הראשית?", הוסיף הצדיק לחקור.

"אמנם כן", השיב הכפרי, מופתע.

החריצים בזוויות עיניו של הצדיק נחרצו עוד יותר ועיניו נראו עתה כמעט משועשעות. "והאם באר המים הידועה שבחצרך עדיין מוסיפה לתת שפע של מים טובים וזכים כמאז?".

"כן! כן!", השיב הכפרי, שכמעט בלע את לשונו מרוב תדהמה.

"אם-כן", הטעים הצדיק, "סע לביתך לשלום, ואני מברך אותך בכל טוב ובפרנסה מרווחת".

הכפרי הנבוך גמגם כמה מילות תודה לצדיק, וכבר עמד להפנות את גבו ולצאת מהחדר. אך באותו רגע החל להתעשת מתדהמתו והעז לשאול: "מניין הרבי יודע פרטים רבים כל-כך עליי ועל מעשיי?!".

"או, זה כבר סיפור ארוך וישן", אמר הצדיק. "אבל אם אתה רוצה, שב ואספר לך.

"לפני שנים רבות עשה אברך צעיר את דרכו אל רבו, 'החוזה' מלובלין. ימים ושבועות היטלטל בדרכים, ובידו אין פרוטה. החלטה נחושה קיבל עליו – שלא לבקש טובה מבשר-ודם, אלא אם כן יציעו לו זאת הבריות מיזמתן. כך חלפו עליו ימים אחדים בלא שיבוא לפיו שום דבר-מאכל.

"ערב אחד הגיע האברך לכפר שלך, ומצא את פונדק הדרכים שניהל באותה עת אביך המנוח. באותה שעה היה אביך עסוק עם חבורת איכרים שמילאה את הפונדק. האברך התשוש, שאך בקושי טיפס ועלה בגרם המדרגות המוביל אל הפונדק, התיישב לנוח מעט באחת הפינות, בלא שאיש ישים לב אליו.

"מכיוון שהחליט שלא לבקש טובה מאדם, נשאר האברך רעב. בעל-הבית לא הבחין בו, והוא הבין שבמקום הזה לא יזכה לארוחה מבלי שיבקש זאת בפיו. דבר זה לא בא בחשבון מבחינתו, ולכן החליט לקום ולעזוב את המקום.

"כשירד למטה הוציא לפתע ילד קטן את ראשו מאחד החלונות והבחין בו. בראותו את פניו הכחושות של האברך, נתעוררו בליבו הצעיר של הילד רחמים עליו והוא קרא לאברך לחכות לו רגע.

"בעוד האברך עומד תוהה, יצא הילד אל האברך ואמר: 'אבי שמח תמיד לארח עוברי- דרכים עניים. לעולם לא יסלח לעצמו אם ייוודע לו שהלכת מכאן בלי לטעום מאומה ובלי להישאר ללינת לילה'.

"האברך חזר אל הפונדק והילד מיהר לקרוא לאביו כדי לטפל בו. האב קיבל את האורח הרעב בברכת 'שלום עליכם' לבבית, וחיש-מהר ערך לפניו שולחן עמוס בכל טוב. היו שם לחם ומלח, דג מלוח, תפוחי-אדמה מהבילים ועוד.

"לאחר ששבר את רעבונו, היה האברך צמא מאוד. בעל הפונדק שלח את המשרתת להביא מים מן הבאר שבמרכז הכפר. 'מדוע אינך שואב מים מן הבאר שבחצרך?!', תמה האברך.

בעל הפונדק הסביר, כי המים שבבאר אינם טעימים כל-כך, וכי הם משמשים אך ורק להשקיית הבהמות. 'אבל אני צמא מאוד ואין בי עוד כוח להמתין עד שתשוב המשרתת', אמר האברך, וביקש להביא לו מעט מים מן הבאר שבחצר.

"בעל הפונדק מיהר לעשות כבקשת אורחו. זה אחז את הכוס המלאה ולגם ממנה בהנאה רבה. 'אינני יודע במה חטאו מים אלה כי החלטת להוציא את דיבתם רעה', אמר האברך למארחו והוסיף: 'להווי ידוע לך, כי מים זכים וטעימים כל-כך, טרם טעמתי מעודי'.

"בעל הפונדק הביט באברך הכחוש במבט סלחני. אבל האברך עמד על כך שיטעם גם הוא מהמים. הוא הושיט לו את הכוס שבידו וביקשו ללגום מהמים. כשלגם המארח מהמים, עמד נדהם. הוא הכיר היטב את מי הבאר שבחצרו ואת טיבם הירוד. עתה התברר לו כי צדק האורח בדבריו וכי טעמם של המים 'כטעם גן-עדן'!".

הצדיק מדינוב חדל מסיפורו והביט היישר אל תוך עיני הכפרי. עיניו של זה הצטמצמו לרגע ומיד נפערו לרווחה. "אהה!", קרא בהתרגשות, "אני הוא אותו ילד והאברך הרעב הוא לא אחר אלא …הרבי!".

"אכן", נתחייך רבי צבי-אלימלך, "ובזכות רגשות הרחמים שגילית באותה שעה כלפיי, מברך אני אותך בהצלחה בכל אשר תפנה".

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות