יהודי שעסק בייצור נעליים, הגיע אל רבי שמואל מליובאוויטש (אדמו"ר מהר"ש), ודיבר שעה ארוכה על הקשיים שיש לו בעסק. ניכר היה כי האיש שקוע ראשו ורובו בענייני הנעליים.

אמר רבי שמואל: רגליים בנעליים כבר ראיתי, אבל ראש בנעליים עדיין לא ראיתי…

את המסר הזה, כיצד להתייחס לעבודה, אנו למדים מפרשת השבוע. בקשר לשמירת שבת, מזכירה התורה: "ששת ימים תֵּיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש".

ראשית, אנו למדים מכאן כי אל לו לאדם לשבת בבית בחיבוק ידיים ולצפות שהפרנסה תבוא משמים, אלא עליו לצאת ולעבוד לפרנסתו. חז"ל אף אומרים כי כשם שה' ציוה על השביתה ביום השבת, כך ציוה על העבודה בימי החול.

שנית, אנו למדים מהו האיזון בין העבודה לבין עבודת ה'. במקום לכתוב "תַּעשה מלאכה" בפתח, ביטוי שמשמעו "אתה תעשה מלאכה", התורה אומרת "תֵּיעשה מלאכה" בצירה, ביטוי שמשמעו "המלאכה תיעשה מעצמה". מה פשר הדברים?

אדם עלול "להכניס את הראש בנעליים", כלומר לשקוע בעבודה 24 שעות. במצב כזה, העסק תופס את הראש גם מעבר לשעות העבודה, עד שהראש לא פנוי להתרכז בלימוד תורה ובכוונת התפילה. העבודה לא נותנת מנוחה גם ביום השבת, והמחשבות על שבוע העסקים הבא ממשיכות להטריד.

עוצרת אותנו התורה מבעוד מועד ואומרת כי אומנם יש לעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר, אך יחד עם זאת אין להיסחף יתר על המידה. יש לזכור כי "תֵּיעשה מלאכה" – המלאכה צריכה להיעשות כאילו מעצמה. אנו עושים את ההשתדלות שלנו, ובסופו של דבר הקב"ה ידאג לתוצאות. מתוך גישה כזו, נשאר מספיק מקום בראש להתרכז בכוונת התפילה וללמוד תורה בשעות הפנויות.

בהקשר לכך מספרים על סוחר עצים בשם הרב בנימין, שהגיש באחת העסקאות מאזן כספי, ובשורת הסיכום כתב: "אין עוד מלבדו".

שאלו אותו: הרי אנו בעבודה ולא בתפילה, איך אתה כותב עכשיו דברים כאלו?

השיב להם: אם באמצע התפילה יכולות ליפול מחשבות על העבודה, מדוע שבאמצע העבודה לא יפלו לי מחשבות על הקב"ה?!