לפני כשלושים שנה, בתקופה בה קיבל הרבי מליובאוויטש אנשים לפגישות אישיות, הגיע גם ג'וש וויסמן לפגישה שכזו. ג'וש, סטודנט למדעי הרוח באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארה"ב, הגיע ממשפחה מתבוללת – כזו שהקשר היחיד בינה לבין היהדות התבטא בשם המשפחה. בקולג' פגש ג'וש את שליח חב"ד לקמפוס אשר הכיר לו את היהדות וגרם לו להיוודע אליה אט אט. לאחר שהקשר ביניהם התהדק, ביקש ג'וש מהשליח שיארגן לו פגישה אישית אצל הרבי, דמות שסקרנה אותו עד למאוד.

פגישה כזו אכן נקבעה ובאחד מהלילות המושלגים של החורף הניו-יורקי נכנס ג'וש למפגש האישי והמיוחד. במהלך המפגש המרתק שוחחו הסטודנט והרב על מגוון אדיר של נושאים, וכסטודנט למדעי הרוח שאל ג'וש את הרבי מה מטרתו בחיים. הרבי חייך, והשיב לג'וש הנרגש כי נשמתו של כל יהודי משולה לנר, כפי שאומר הפסוק בספר משלי: 'כי נר ה' נשמת אדם'. 'מה שמוביל אותי בחיים', המשיך הרבי, 'הוא הרצון לגרום לכך שאצל כל יהודי תאיר הנשמה, ואותו ניצוץ יהודי, זה שלעיתים מעט חבוי (וכבוי) ישוב ויתעורר'.

לאחר מספר דקות נוספות של שיחה נפרדו השניים, וכשהיה ג'וש כבר עם רגל אחת מחוץ לחדרו של הרבי, הסתובב בחזרה ושלח לעברו של הרבי שאלה ישירה, אולי ישירה מדי: רבי, את הנשמה שלי אתה חושב שהצלחת להאיר? שאל ג'וש ספק בשאלה ספק בהתרסה. חייך אליו הרבי והשיב בחזרה: 'לא ג'וש. לא הארתי וגם לא ניסיתי להאיר. הדבר היחיד שעשיתי היה לתת לך את הגפרורים…

בשנת 1,798 על פי הגרסה הבינלאומית שוחרר ממאסרו בכלא הרוסי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. מאז, במשך מאתיים ושמונה שנים חוגגים חסידי חב"ד, ובעצם לא רק הם, בדיוק באותו תאריך את מה שמכונה 'חג הגאולה'. עכשיו בואו נעשה משהו. כל אחד מאיתנו יעצום לרגע את העיניים. מי שממש פריק של תרפיות למיניהם יכול אפילו להכניס למערכת דיסק של פכפוכי גשם על מצע של שבבי קוקוס אקזוטיים. כעת בואו ננסה לדמיין.

ננסה לדמיין איך היתה נראית היהדות בימינו ללא חב"ד וללא תורת החסידות. ננסה לדמיין את ג'וש וויסמן הנרגש מגיע ליומו הראשון בפקולטה למדעי הרוח ובמשך ארבע שנות הלימוד לתואר לא פוגש שם את שליח חב"ד לקמפוס. ננסה לדמיין לפני חמישים שנה את משפחת גורליבסקי ממוסקבה, משפחה יהודית מאחורי מסך הברזל, ללא מפגש עם אחד מהחסידים שמסרו את נפשם (וזו לא עוד מליצה) כדי לחתן בסתר את בתה הבכורה של המשפחה כדת משה וישראל ולהיות שם גם כעבור שנה, כדי להביא בנוכחות עשרה אנשים בדיוק את הנכד הבכור בבריתו של אברהם אבינו.

נרחיק עד לפסגות ההימלאיה, לנופים האקזוטיים של פרו ובוליביה ולסמטאות המצחינות של בומביי שבהודו כדי לדמיין את מאיה, עומר, מיכל וגיא בערב ליל הסדר, דקות אחרי שכייסים מקומיים 'הרימו' להם את הדרכונים, בוהים בתשומת לב מרובה בבניין שלא מתנוסס עליו שלט 'בית חב"ד – עם כל הלב לכל אחד' ומעיינים במודעה הגדולה והצבעונית שלא מזמינה אותם לחגוג את ליל הסדר ולהרגיש כאילו היו ממש עכשיו בבית בגבעתיים, כרמיאל או אלקנה. נגיע אפילו לישיבה התיכונית בירושלים, שם הרב כהן מלמד על פרשת ויצא, ו'שובר את הראש' בניסיון להסביר לתלמידיו מדוע יעקב אבינו בדרכו לחרן, עת פרש לישון בבית-אל שם אבנים שיגנו עליו מפני חיות רעות רק מסביב לראשו, ולא טרח להגן גם על שאר גופו ללא ההסבר הנפלא של תורת החסידות על העניין. זהו. אפשר לפקוח את העיניים. ברוך ה', היום לפני למעלה ממאתיים שנה נוסד מפעל הגפרורים היהודי הגדול ביותר, וגם אנחנו פה בנס ציונה הדלקנו גפרור וחגגנו ביום ראשון את חג הגאולה שהעניק לנו הקב"ה לפני 208 שנה.

במעמד רב הקהילה הרב שגיא הר-שפר שליחו של הרב מליובאוויטש לנס ציונה רבנים ואישי ציבור, התכנסו כמאה מתושבי נס ציונה, דתיים חילונים וגם חרדים כדי להתאחד סביב השמחה הגדולה של יום זכאי זה ליד שולחנות ערוכים, ושמעו את סיפור המאסר והגאולה( ועוד כמה דברים…)

מפי הרב נחמיה שמרלינג.