נולדתי וגדלתי בהולנד, בבית נוצרי אדוק. חגגנו את החגים הנוצריים והוריי פוקדים עד היום, מדי יום ראשון, את הכנסייה. בבית שרתה אווירה של שנאה תהומית ליהודים. המילה 'יהודי' נחשבה במשפחתי מילת-גנאי.



כשבגרתי למדתי עיצוב וזכיתי להצלחה גדולה. כמה מיצירותיי זכו להכרה בין-לאומית, והוזמנתי לכבד בהן תערוכות ואירועים חשובים. לפני כשלושים שנה נשלחתי מטעם ממשלת הולנד לישראל, כדי לייצג את הולנד בתערוכת עיצוב שהתקיימה בחיפה.



הוקסמתי מיופייה של הארץ, וטיילתי בה לאורכה ולרוחבה. במיוחד שבתה את ליבי ירושלים, ונקשרתי אליה בעבותות אהבה. כשהתקרב מועד צאתי מהארץ, דחיתי את הטיסה, ובסופו של דבר נשארתי בארץ כמה חודשים.



באותה תקופה הכרתי צעיר ישראלי, ניסים עוזרי שמו, צלם עיתונות. בשלב מסויים נסע ניסים לניו-יורק, ואני באתי בעקבותיו. כשהציע לי להתגייר ולהתחתן, הבנתי שהקשר בינינו בא אל קיצו. לא עלה על דעתי ליהפך ליהודייה.



בניו-יורק הכרתי צעיר יהודי נוסף, מסורתי, שסיפר לי דברים חדשים על משמעות הקיום היהודי. דבריו עוררו בי עניין רב, ואט-אט מצאתי עצמי נשאבת לתוך עולם המושגים של היהדות.



כעבור זמן הצטרפתי לסדנאות למתגיירים, בהנהלת הרב שלמה ריסקין (כיום רבה של אפרת). את כל עיתותיי הפנויות הקדשתי ללימודי יהדות, דרכיה והשקפתה. זו הייתה כעין התמכרות.



כך נמשכו הדברים חודשים, עד שהגיע רגע האמת; הרגע שבו היה עליי להחליט אם אני מוכנה לעשות צעד בכיוון המעשי. התחלתי להשתתף בשיעורי הלכה, ופתאום הרגשתי שהעניין לא מתאים לי. ממרומי ההרצאות המעמיקות נפלתי לתוך עולם של פרטים, שירדו עד הצורך להכין סבון נוזלי לשטיפת כלים ונייר חתוך לשבת. "נראה שבכל-זאת היהדות נועדה ליהודים", אמרתי בליבי.



כאשר שמע זאת מכרי, ניסה להניאני מהחלטתי לנטוש הכול. "השקעת זמן רב כל-כך בלימודים ובקורסים.יהיה זה פזיז מדיי להפסיק הכול בלי לבחון את העניין לעומק", טען.



הימים היו ימי חג-הסוכות. הוא הציע לי להתלוות אליו בליל שמחת-תורה ל'הקפות' בבית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש. הצעתו נראתה לי מוזרה למדיי, אך בכל-זאת נעניתי.



עזרת-הנשים הייתה דחוסה. מישהי דאגה לפלס לי מקום אל החלון הכהה, שממנו אפשר היה להשקיף אל הנעשה באולם הגדול. באותו רגע בדיוק הסתובב הרבי, והחל לעודד את שירת הקהל האדירה במחיאות-כפיים מהירות. רטט חלף בגווי. פשוט רעדתי מהתרגשות. הייתי מהופנטת שעה ארוכה, שבסופה ידעתי בבירור – אני רוצה להיות שייכת לעם הזה!



מיד לאחר החג נרשמתי לתור להתקבל לשיחה אצל הרבי. לאחר כמה שבועות, באישון ליל, הגיע תורי. נכנסתי אל הרבי מתוך כוונה לספר לו על חיי ועל מסכת התלבטויותיי, אבל לרגע אבדו לי המילים. סבר פניו הטובות והנעימות של הרבי הוא שסייע לי להתעשת ולהתחיל בדבריי.



דיברתי גרמנית, והרבי השיב לי בשפה זו. השיחה נמשכה כשמונה דקות. לאחר שסיימתי את דבריי, פנה אליי הרבי ואמר: "לדעתי אינך צריכה להתגייר מאחר שאת יהודייה". הרבי הוסיף ואמר עוד דבר-מה, אך אני לא יכולתי להקשיב מרוב הלם ותדהמה.



"זה לא ייתכן… יש כאן טעות!", אמרתי. הרבי ענה: "זו לא טעות". התנצלתי וסיפרתי לו כי גדלתי בבית נוצרי וכי בביתי נזרעה שנאה רבה כלפי יהודים. הרבי אמר בקול שקט וסמכותי: "אם תחפשי, ודאי תגלי זאת. חכמינו ז"ל אומרים 'יגעת ומצאת תאמין'".



התקשרתי מיד לאימי ושאלתי אותה אם יכול להיות שאני יהודייה. היא חשבה לרגע שאינה שומעת היטב את שאלתי. כשהייתה בטוחה שזו אכן השאלה, חתכה: "אם אי-פעם אשמע אותך מדברת שוב בעניין הזה, לא אכיר בך כבבתי ורגלך לא תדרוך על סף ביתנו".



דווקא תגובתה הרוגזת של אמי הביאה אותי להחלטה לשוב להולנד ולהתחקות על שורשי המשפחה. לאחר כמה שבועות הגעתי הביתה. בינתיים שתקתי ולא אמרתי מילה בעניין היהודי.



כעבור שלושה ימים קראה לי אימי להצטרף אליה לטיול בחוץ. לאחר שתיקה ארוכה ביקשה שאבטיח לה שלא לומר לעולם לאבי דבר וחצי-דבר בעניין. הבטחתי לה ואז היא סיפרה לי על סבתה, אם אימה, שהיגרה מספרד להולנד בהיותה בחורה צעירה, ובשל הצרות והרדיפות החליטה להסתיר את יהדותה ולפתוח פרק חדש בחייה, כנוצרייה.



הגילוי המרעיש זעזע אותי עד עמקי נפשי. הודעתי לאימי כי החלטתי לחזור ליהדות. שעה ארוכה ניסתה לשדל אותי שלא לעשות זאת: "למה לך לשאת על גבך את כל השנאה שבעולם?". אך החלטתי הייתה נחושה.



חזרתי לשורשיי, אל היהדות. לאחר שהייה קצרה בהולנד חידשתי את הקשר עם ניסים עוזרי, ולאחר השלמת הליך השיבה ליהדות הקמנו יחד משפחה יפה, תודה לא-ל. כיום אני יהודייה גאה, המשתדלת לשמור על אורח-חיים דתי-מסורתי.

(סיפורה של הגב' הרמין עוזרי מהרצליה-פיתוח, שסופר לארי סמית,
וראה אור בספר 'רבות מופתי' בהוצאת ספריית 'כפר-חב"ד')