"ויהי בימי אנטיוכוס מלך יוון, מלך גדול וחזק היה, ותקיף בממשלתו, וכל המלכים ישמעו לו. הוא כבש מדינות רבות ומלכים חזקים והחריב טירותם והיכליהם שרף באש, ואנשיהם בבית האסורים אסר. מימי אלכסנדרוס המלך לא קם מלך כמוהו בכל
עבר-הנהר (הפרת). הוא בנה מדינה גדולה על חוף הים להיות לו לבית מלכות, ויקרא לה מדינת אנטיוכיא על-שמו. וגם בגריס משנהו בנה מדינה אחרת לנגדה, ויקרא לה מדינת בגריס על-שמו, וכן שמותן עד היום הזה. 

בשנת עשרים ושלוש שנים למולכו, היא שנת מאתיים ושלוש-עשרה שנים לבניין בית האלוקים, שם פניו לעלות לירושלים. ויען ויאמר לשריו, "הלא ידעתם כי יש עם היהודים אשר בירושלים בינינו. לאלוהינו אינם מקריבים, ודתנו אינם עושים, ודתי המלך הם עוזבים לעשות דתם. וגם הם מיחלים ליום שברון המלכים והשלטונים, ואומרים, מתי ימלוך עלינו מלכנו, ונשלוט בים וביבשה וכל העולם יינתן בידינו. אין כבוד למלכות להניח אלה על פני האדמה. עתה, בואו ונעלה עליהם ונבטל מהם את הברית אשר כורת להם – שבת, ראש חדש, ומילה".  וייטב הדבר בעיני שריו ובעיני כל חילו. באותה שעה קם אנטיוכוס המלך וישלח את ניקנור משנהו בחיל גדול ועם רב ויבא לעיר יהודה לירושלים ויהרוג בה הרג רב. ויבן במה בבית המקדש במקום אשר אמר אלוקי ישראל לעבדיו הנביאים, "שם אשכן שכינתי לעולם". במקום ההוא שחטו את החזיר ויביאו את דמו לעזרת הקדש. ובהיות זה, כאשר שמע יוחנן בן מתיתיה' כי זה המעשה נעשה, נמלא קצף וחימה וזיו פניו נשתנה. ויועץ בלבו מה שיוכל לעשות על זה.

ואז יוחנן בן מתתיה’ עשה לו חרב, שתי זרתות ארכה וזרת אחת רוחבה, והיא תחת בגדיו עטופה. ויבוא לירושלים, ויעמוד בשער המלך, ויקרא לשוערים ויאמר להם: 'אני יוחנן בן מתתיה’, הכהן הגדול של היהודים, באתי לבוא לפני ניקנור'. ואז באו השוערים והשומרים ויאמרו לניקנור: הכהן הגדול של היהודים עומד בפתח. ויען ניקנור ויאמר להם: בוא יבוא. אז הובא יוחנן לפני ניקנור. ויען ניקנור ויאמר ליוחנן: אתה הוא אחד מן המורדים אשר מרדו במלך ואינם רוצים בשלום מלכותו. ויען יוחנן לפני ניקנור ויאמר: אדוני, עתה באתי לפניך; אשר תרצה אעשה. ויען ניקנור ויאמר ליוחנן: אם כרצוני אתה עושה, קח חזיר ושחטהו על הבמה; ותלבש בגדי מלכות, ותרכב על סוס המלך, וכאחד מאוהבי המלך תהיה.

כאשר שמע יוחנן, השיבו דבר: 'אדוני, אני ירא מבני ישראל, פן ישמעו כי עשיתי כן ויסקלוני באבנים; עתה, יצא כל איש מלפניך, פן יודיעו לבני ישראל.' אז הוציא ניקנור מלפניו כל איש. בעת ההיא נשא יוחננן בן מתתיה’ עיניו לשמים, ותיקן תפילתו לפני בורא העולמים ויאמר: 'אלוקי ואלוקי אבותי אברהם יצחק ויעקב, אל נא תתנני ביד הערל הזה, כי אם יהרגני ילך וישתבח בבית דגון אלוהיו ויאמר: אלוהי נתנו בידי.' באותה שעה פסע עליו שלוש פסיעות ויתקע החרב בליבו, וישלך אותו חלל בעזרת הקודש.

באותה שעה פסע עליו שלוש פסיעות ויתקע החרב בליבו, וישלך אותו חלל בעזרת הקודש.

ענה יוחנן ואמר לפני אלוקי השמים: 'אלוקי, אל תשים עלי חטא כי הרגתי את הערל הזה בבית המקדש; כן תתן עתה את כל העמים אשר באו עמו להצר ליהודה ולירושלים.' אז יצא יוחנן ביום ההוא וילחם בעמים, ויהרוג בהם הרג רב. מספר ההרוגים אשר הרג ביום ההוא שבעת אלפים אשר היו הורגים אלה לאלה. בשובו בנה עמוד על שמו, ויקרא לו: מכבי ממית החזקים. 

ויהי כאשר שמע אנטיוכוס המלך כי נהרג ניקנור משנהו, צר לו מאוד; וישלח להביא בגריס הרשע המטעה את עמו. ויען אנטיוכוס המלך ויאמר לבגריס: הלוא ידעת אם לא שמעת אשר עשו לי בני ישראל; הרגו חייליי ויבוזו מחנותיי ושריי. עתה על ממונכם אתם בוטחים, או על בתיכם לכם הם. בואו ונעלה עליהם ונבטל מהם הברית אשר כרת להם אלוקיהם: שבת, ראש חודש ומילה. אז קם בגריס הרשע על כל מחנותיו, ויבאו לירושלים. ויהרוג בה הרג רב, ויגזור בה גזירה גמורה על שבת, ראש חודש ומילה. בהיות זה, כאשר היה דבר המלך נחפז, מצאו איש אשר מל בנו, ויביאו האיש ואישתו. ויתלו אותם כנגד הילד. וגם אישה אשר ילדה בן אחרי מות בעלה ותמל  אותו לשמונה ימים. ותעל על חומת ירושלים ובנה המהול בידה. ותען ותאמר: לך אומרים, בגריס הרשע, אתם חושבים לבטל מאיתנו הברית אשר כורת עמנו; ברית אבותינו לא נבטל ממנו ולא מבני בנינו. ותפל בנה לארץ ותיפול אחריו, וימותו שניהם כאחד. ורבים מבני ישראל היו עושים כן בימים ההם, ולא שינו ברית אבותם. בזמן ההוא אמרו בני ישראל אלה לאלה: בואו ונשבות במערה, פן נחלל את יום השבת; וילשינו אותם לפני בגריס. אז שלח בגריס אנשים חלוצים, ויבואו וישבו על פי המערה, ויאמרו: בני ישראל, צאו אלינו; אכלו מלחמינו ושתו מייננו ומעשינו תהיו עושים.

ויענו בני ישראל ויאמרו אלה לאלה: זוכרים אנחנו את אשר נצטווינו על הר סיני –  ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וביום השביעי תשבות. עתה, טוב לנו אשר נמות מאשר נחלל את השבת. בהיות זה, כאשר לא יצאו (מן המערה) אליהם היהודים, ויביאו עצים וישרפו על פי המערה, וימותו כאלף איש ואישה. אחרי כן, יצאו חמשת בני מתתיה’, יוחנן וארבעת אחיו, וילחמו בעמים, ויהרגו בהם הרג רב; ויגרשום לאיי הים, כי בטחו באלוקי השמים.

אז נכנס בגריס הרשע בספינה וינס אל אנטיוכוס המלך, ועמו אנשים פליטי חרב. ויען בגריס ויאמר לאנטיוכוס המלך: אתה, המלך, שמת צו לבטל מן יהודה שבת, ראש חודש, ומילה, והנה מרד גדול בתוכה, אשר אם [לא] ילכו כל העמים והאומות והלשונות, לא יוכלו לחמשת בני מתתיה’ו; מאריות הם חזקים, ומנשרים הם קלים, ומדובים הם נמהרים. עתה, המלך, עצתי תיטב עליך; אם תילחם בהם בחיל זה, תיבוש בעיני כל המלכים. לכן, שלח ספרים בכל מדינות מלכותך, ויבואו שרי החיילות, ולא יישאר מהם אחד; וגם פילים מלובשים שריונים יהיו עמהם. וייטב הדבר בעיני אנטיוכוס המלך.

לכן, שלח ספרים בכל מדינות מלכותך, ויבואו שרי החיילות, ולא יישאר מהם אחד; וגם פילים מלובשים שריונים יהיו עמהם. וייטב הדבר בעיני אנטיוכוס המלך.

וישלח ספרים לכל מדינות מלכותו; ויבואו שרי עם ועם, ועמהם פילים מלובשים שריונים. שנית קם בגריס הרשע ויבא לירושלים; בקע החומה וינתק המבוא ויפרוץ במקדש
שלוש-עשרה פרצות, וגם מן האבנים שיבר עד אשר היו כעפר. ויחשוב בלבו ויאמר: הפעם הזאת לא יוכלו לי, כי רב חילי ועזה ידי; ואלוקי השמים לא חשב כן.

כשמוע חמשת בני מתתיה’, קמו ויבואו למצפה גלעד, אשר היתה שם פליטה לבית ישראל בימי שמואל הנביא [שופטים י"א 29]. צום גזרו, וישבו על האפר לבקש רחמים מלפני אלוקי השמים; אז נפלה בלבם עצה טובה. והיו שמותיהם: יהודה הבכור, שמעון השני, יוחנן השלישי, יונתן הרביעי, אלעזר החמישי. ויברך אותם אביהם קודם ששלחם למלחמה, ויאמר להם: 'יהודה בני, אדמה אותך ליהודה בן יעקב אשר היה נמשל לאריה. שמעון בני, אדמה אותך לשמעון בן יעקב אשר הרג יושבי שכם. יוחנן בני, אדמה אותך לאבנר בן נר, שר צבא ישראל. יונתן בני, אדמה אותך ליונתן בן שאול אשר הרג עם פלישתים. אלעזר בני, אדמה אותך לפינחס בן אלעזר, אשר קינא לאלוקיו והציל את בני ישראל.' [במדבר כ"ה 8-7]. אחר זה קמו חמשת בני מתתיה’ וילחמו בעמים ההם, ויהרגו בהם הרג רב.

ויהרג מהם יהודה. באותה שעה, כאשר ראו בני מתתיה’ כי נהרג יהודה, שבו ויבואו אל אביהם; ויאמר להם: למה שבתם? ויענו ויאמרו: נהרג יהודה אחינו, אשר היה חשוב ככולנו. ויען מתתיה’ ויאמר אליהם: אני אצא עמכם ואלחם בעמים פן יאבדו בית ישראל; ואתם נבהלתם על אחיכם. ויצא מתתיה’ ביום ההוא עם בניו, וילחמו בעמים. ואלוקי השמיים נתן כל גיבורי העמים בידם ויהרגו בהם הרג רב – כל שולף חרב וכל אוחז קשת, שרי החיל והסגנים; לא נותר בהם שריד. וינוסו שאר העמים למדינות הים. ואלעזר היה מתעסק להמית הפילים, ויטבע בפרש הפילים. ויבקשוהו אֶחיו בין החיים ובין המתים ולא מצאוהו; ואחרי-כן מצאוהו בפרש הפילים. [הקרב שבו נהרג אלעזר מהפילים היה בגוש עציון. על-שמו, היישוב אלעזר, שהוקם בתור מושב שיתופי בשנת תשל"ו (1975) ולאחר מכן נהיה ליישוב קהילתי. היינו בין מייסדי המושב…]

וישמחו בני ישראל כי ניתנו בידיהם שונאיהם; מהם שרפו באש, ומהם תלו על העץ; ובגריס הרשע, המטעה את עמו, שרפו אותו בני ישראל באש. ואנטיוכוס המלך, כאשר שמע אשר נהרגו בגריס משנהו וכל שרי החיל אשר עמו, נכנס בספינה וינס למדינות הים. ויהי, כל מקום אשר היה בא שמה היו מורדים בו וקוראים אותו הבורח, וישלך את נפשו הימה. אחרי כן באו בני חשמונאי לבית המקדש.

אחרי כן באו בני חשמונאי לבית המקדש ויבנו השערים, ויסגרו הפרצות, ויטהרו את העזרה מן ההרוגים ומן הטומאות. ויבקשו שמן זית זך להדליק המנורה, ולא מצאו כי אם צלוחית אחת אשר היתה חתומה בטבעת הכהן הגדול, וידעו כי היתה טהורה. היה בה כשיעור הדלקת יום אחד. ואלוקי השמים, אשר שיכן את שמו שם, נתן ברכה והדליקו ממנו שמונה ימים!

על כן, קיימו בני חשמונאי קיום, וחיזקו איסר, ובני ישראל עמהם כאחד, לעשות שמונת הימים האלה ימי משתה ושמחה כימי מועדים הכתובים בתורה, ולהדליק בהם נרות להודיע אשר עשה להם אלוקי השמים ניצוחים. ובהם אין לספוד ולא לגזור צום, זולתי אשר יהיה עליו נדר ישלמנו; אך חשמונאי ובניו ואחיהם לא גזרו בהם לבטל מלאכה ועבודה. ומן העת ההיא לא היה שֵם למלכות יוון.

ויקבלו המלכות בני חשמונאי, הם ובניהם ובני בניהם, מהעת הזאת עד חורבן בית האלוקים, מאתיים ושש שנים. על-כן שומרים בני ישראל הימים האלה בכל גלותם, ויקראו להם ימי משתה ושמחה, מחמישה ועשרים לחודש כסלו שמונה ימים. והימים האלה קיימו וקבלו עליהם ועל בני בניהם עד עולם הכהנים והלויים והחכמים אשר היו בבית המקדש, ולא יסורו מזרעם עד עולם.