בכל מסיבה חברתית, יש את אלו שממעטים בשתיית יין (ואלכוהול), ואלו שדווקא מחבבים את 'הטיפה המרה'. גם דעת היהדות בנושא הזה נראית מורכבת: מצד אחד, מצוה לשתות יין בקידוש, הבדלה, חגים ופורים; ומצד שני, התורה מספרת על התוצאות החמורות שגרמה שתיית היין אצל נח ולוט.

בפרשת השבוע, התורה מלמדת כי אדם האומר "הריני נזיר" –מתחייב בשלושה דברים: 1. אסור לשתות יין. 2. אסור להסתפר. 3. אסור להיטמא למת.

השאלה היא, כיצד עלינו לקרוא את הפרשה הזו בתורה:

מצד אחד התורה קוראת לנזיר "קדוש", ומכך משתמע כי הנזיר הוא מודל חיובי לחיקוי, של אדם שמוכן לוותר על הנאות העולם ולהתקרב לה';

מצד שני התורה מחייבת אותו להביא קרבן "חטאת", ומכך משתמע כי ההינזרות הינה התנהגות שלילית ולא נכונה, המהווה סוג של חטא.

תורת החסידות מציגה כאן דרך בהירה וסלולה, שהיא מהיסודות העיקריים של תורת הבעש"ט. המשימה העיקרית של האדם בעולם הזה היא, לקדש את הסביבה ולעשות את העולם למקום טוב יותר וקדוש יותר. אם אלוקים היה רוצה שאדם יהיה מנותק מהעולם – היה מסתפק בגן עדן, ומלכתחילה לא היה בורא את העולם הזה.

תובנה זו מחייבת שני צדדים:

מצד אחד, אדם אמור להיות מחובר לעולם, לאכול ולשתות, ולעשות זאת עם ברכה בכוונה. לכן מצוה לאכול בשר ויין בשבת ויום טוב, כיון שמלכתחילה בימים אלו האדם אוכל לשם שמים ולכבוד קדושת שבת. מבחינה זו, פרישות והינזרות אינם הדרך הנכונה.

מצד שני, כאשר האדם רואה שהוא מלא תאווה ליין ובשר והם מושכים אותו כלפי מטה, לחומרנות יתר, כאן ראוי שימעט באופן זמני באכילה ובשתייה, עד שיחוש כי מיעט את תאוות הלב וביכולתו לחזור ולהתענג מתוך קדושה.