הערצה היא תופעה שהחברה נוטה לקבל בהבנה. יותר מכך: קשה למצוא מי שאין לו אישיות שהוא מעריץ. יש מי שמעריץ רב גדול ויש מי שמעריץ זמר מחונן או שחקן מוכשר. המודל להערצה נבנה בדרך כלל לפי נטיה טבעית של המעריץ, או לפי מוסכמות חברתיות שמחלחלות אל מוחו ולבו. כך או כך, לא מוצאים אנשים דופי בעצם ההערצה ומאמצים אותה.

סגידה, לעומת זאת, היא תופעה שהחברה נוטה לפסול. אין מה לדבר על סגידה אלילית עד כדי פולחן אישיות. זו כבר לא תכונה שיש מקום לדון עליה, אלא עבודה-זרה, שפסולה מכל וכל. הסגידה המדוברת היא כינוי להערצה עיוורת. כפיפה מוחלטת של האני העצמי ונכונות לקבל את מרות האישיות המוערצת בכל מצב, בכל מחיר.

אדם שמוכן לנהל את חייו לפי צלילי החליל של מישהו אחר, וכלל לא משנה מיהו המישהו הזו, נתפס בעיני הסביבה כתמהוני. וזו למעשה, אחת הקושיות השכיחות ביותר שיש למי שנחשף לעולמה של חסידות חב"ד. אנשים לא מבינים איך יתכן שחסידים נכונים לכך שרצונו של רבם יהיה המכתיב המוחלט של קצב חייהם. איפה האני שלך, חסיד, הם תמהים – האם אין לו אף פעם מה להגיד?

תמיהה זו מקבלת ביטוי חזק מאוד בפרשת-השבוע. ביטוי חזק – וצורם. התורה מספרת על תריסר המרגלים ששלח משה רבינו לתור את ארץ-ישראל ולחזור ולספר עליה לכל העם. המרגלים היו אנשים מורמים מעם, אוהבי תורה, אך כפי שהתברר לאחר מכן – רובם לא אהבו מלכתחילה את רעיון הכניסה לארץ. טוב היה להם במדבר, שם התקיימו על לחם מן השמים ועוד כל מיני נסים, ויכלו להשקיע את כל מעיינם בלימוד התורה. המעבר לארץ יחייבם להתחיל להתפרנס מיגיע כפיהם ויצמק מאוד את השעות הרבות שהם מקדישים ללימוד התורה – וזה היה למורת רוחם.

זו הפרשנות המעמיקה שמעניקה תורת החסידות למרד שניהלו המרגלים כנגד משה רבינו. הם הכירו במעלתו של משה, העריכו מאוד את דעתו – אולם הייתה להם גם דעה משלהם. הם לא הסכימו שמשה יכתיב להם מה לעשות. למיטב הבנתם, הדרך בה הם בחרו להתחבר לקדוש-ברוך-הוא ולתורתו עדיפה בהרבה על זו שרוצה משה להוביל – ומדוע אפוא שיתעלמו מהבנתם וילכו בעיוורון בדרך פחות טובה?

והקדוש-ברוך-הוא ראה בחומרה רבה את הקו שהובילו המרגלים. הוא העניש אותם ואת כל המתפתים לדבריהם בעונשים קשים, משום שהיה עליהם להבין, כי מה שיוצא מפי הרבי, מפיו של משה רבינו – אינו סתם דעה אישית, אלא הוראה שמגיעה מגבוה. מי שבוחר לעצמו לנהוג אחרת – כביכול אומר, כי הדרך שלו להתחבר לקדוש-ברוך-הוא טובה יותר מזו שרוצה בה הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, ומובן מאליו הגיחוך והאבסורד שבכך.

זו בעצם התשובה לתמיהה המוזכרת. לנו, החסידים, ברור כי כל מילה שיוצאת מפי הרבי מליובאוויטש היא קודש-קודשים. בספר הזוהר הקדוש נכתב, כי בכל דור יש מי שהוא בבחינת משה רבינו, ובדורנו זהו הרבי. כמשה, כך מגרונו של הרבי מדברת שכינה – ומובן מאליו כי לדיבורים כאלה צריכים לציית בכל מצב. כן מתקבל על הדעת, לא מתקבל על הדעת – זה כלל לא משנה. אם הרבי אמר, זאת אומרת שזה מה שרוצה הקדוש-ברוך-הוא – וכך נעשה.

אף אחד מאתנו לא רוצה לחזור על טעות המרגלים. כולנו רוצים 'להיכנס' לארץ ישראל השלמה, אל חיי הגאולה, ולא להישאר, חלילה, במדבר הגלות. לכן אנו נצמדים לדרכו של הרבי. אנו יודעים כי זו הדרך היחידה המובילה אל הגאולה. זו הדרך שנבחרה מגבוה.

התוכן באדיבות:
'הגאולה מעניין ועכשווי'
© כל הזכויות שמורות