רבי שניאור זלמן (בורוכוביץ [=בן ברוך]) מליאדי – מייסדה של חסידות חב"ד והראשון בשושלת אדמו"ריה. מכונה גם "אדמו"ר הזקן", "הרב" ו"בעל התניא והשו"ע".

אדה"ז נולד ביום ד' י"ח אלול תק"ה (18/9/1745) באחוזתו הכפרית של אביו, ר' ברוך, שהיה מהצדיקים הנסתרים, תלמידיו של רבי ישראל בעל שם טוב, ליד העיר ליאזנא שבפלך מוהילוב ברוסיה הלבנה, שהיתה אז תחת שלטון פולין, (בלרוס של היום).

בשנים תקכ"ד – תקל"ג היה תלמידו של המגיד ממזריטש, מהצעירים שבהם. למרות גילו הצעיר הורה לו רבו המגיד, בשנת תק"ל, לחבר את השולחן ערוך.

בשנת תק"ל התמנה להיות ה'מגיד' של ליאזנא, ובשנת תקל"ב התחיל לפתח את שיטתו בחסידות הלא היא שיטת חסידות חב"ד.

בשנת תקל"ו, לאחר פטירת הרב המגיד ממעזריטש, התלווה אל ר' מנחם מנדל מויטבסק לביקור הסטורי בוילנא, לפגישה עם הגאון מוילנא על מנת לשכנע אותו בצדקת דרכה וכשרותה של תנועת החסידות.

בשנת תקנ"ו נדפס ספר התניא ספרו הגדול לראשונה.

בשנת תקנ"ט בסערת הרדיפות כנגד החסידים, הלשינו המתנגדים את אדמו"ר הזקן בפני השלטונות. באסרו-חג הסוכות של אותה שנה, נלקח לחקירה ונאסר לחמשים ושלשה ימים, כמנין הפרקים בספר התניא. לאחר השתדלות נמרצה שוחרר אדה"ז ביום ג' י"ט כסלו (27/11/1798).

מאז נחוג תאריך זה בין החסידים כ'חג הגאולה'.

בתקופת מלחמת נפוליאון ופלישתו לרוסיה, בשנת תקע"ב, אמר אדמו"ר הזקן כי אם ינצח בונפרטה תהיה הרווחה ליהודים, ואם ינצח אלכסנדר, ה'צאר' הרוסי, יקשה על היהודים בחומריות אך יתקרב לבם לאביהם שבשמים.

אדה"ז חיבר עשרות ספרים ואמר מאות מאמרים. חיבורו החשוב ביותר הוא ספר התניא. עיקרו של הספר מוקדש לעיון מעמיק בפנימיות הנפש, תוך זיקה למינוחי הקבלה. על שם חיבורו זה נקרא 'בעל התניא'. חיבור אחר של רבי שניאור זלמן נקרא שולחן ערוך הרב.

האדמו"ר הזקן חיבר עשרה נגונים אשר הנגון המפורסם שבהם הוא נגון ה"ארבע בבות" (ארבעה שערים)- נגון שארבעת חלקיו (שעריו) מקבילים לארבעה עולמות הרוחניים: "אצילות", "בריאה", "יצירה" ו"עשיה".

במוצאי שבת (26/12/1812), אור לכ"ד טבת תקע"ג , נפטר רבי שניאור זלמן מלאדי, והובא למנוחות בעיירה האדיטש שבפלך פולטבה.