ראשי פרקים מתולדות חייו של הרבי מליובאוויטש תרס"ב (1902) – תשנ"ד (1994)

תרס"ב – 1902 – נולד בי"א בניסן, בעיירה ניקולייב שבאוקראינה, להוריו: רבי לוי-יצחק וחנה שניאורסון.

תרס"ז – 1907 – עבר עם הוריו ליקטרינוסלב שבאוקראינה (כיום דנייפרופטרובסק), שם נתמנה אביו לרב ראשי של העיר והמחוז.

תרפ"ג – 1923 – נפגש לראשונה עם האדמו"ר השישי של חב"ד, רבי יוסף-יצחק שניאורסון. באותו מעמד בחר בו הרבי לחתן בתו חיה-מושקא.

תרפ"ח – 1928 – יצא עם חותנו המיועד מרוסיה והגיע לריגה שבלטביה.

תרפ"ט – 1929 – נישואיו בווארשה. אחרי-כן יצא עם רעייתו לברלין, שם התבודד ועסק בתורה לצד לימודים כלליים.

תרצ"ג – 1933 – הגיע עם רעייתו לפריס. שם הוסיף להתבודד ולעסוק בתורה, וגם השלים כמה תארים אקדמיים בסורבון.

תש"א – 1941 – ניצל מציפורני הנאצים והגיע עם רעייתו לארה"ב. חותנו, שהגיע לשם שנה לפניו, מינהו ליושב-ראש 'המרכז לענייני חינוך' – הזרוע החינוכית של חב"ד בעולם, והעמידו בראש 'מחנה ישראל' – ארגון צדקה העוסק בסיעוד חברתי ו'קה"ת' – מערכת ההוצאה-לאור של ספרות חב"ד. בכך למעשה הוצב הרבי בצומת המרכזי של העשייה החב"דית כשהוא מנווט את שלושת זרועות הארגון והביצוע החשובות של התנועה.

למרות אופיו ונסיונותיו להצטנע, הוכר הרבי כגאון הבקי בכל חדרי התורה, וכבעל כשרונות מזהירים. חמיו נהג להטיל עליו משימות הסברתיות שונות שטבעו ידע נרחב ויכולת אינטלקטואלית רבה. בהזדמנויות שונות כינהו מתוך חיבה והערכה – 'שר ההסברה שלי'.

תש"י – 1950 – בי' בשבט נסתלק חותנו, והוא נתמנה לממלא-מקומו ולאדמו"ר השביעי בשושלת חב"ד. מאז הוא כונה בפי כל 'הרבי מליובאוויטש', או בקיצור 'הרבי'. בתוך זמן קצר הפך את תנועת חב"ד לכוח הדומיננטי ביותר ביהדות זמננו, ושלח את שליחיו לכל נקודה יהודית על-פני כדור-הארץ.

תשמ"ח – 1988 – הסתלקות רעייתו הרבנית. מכאן ואילך החל לשהות יותר ויותר בלשכתו שבמרכז חב"ד העולמי, עד שכעבור שנתיים חדל כמעט להתגורר בביתו.

תנש"א – 1991 – הרבי יצא בהכרזה: "הגיע זמן הגאולה", וקרא לכל יהודי להתכונן לבואו הקרוב של משיח-צדקנו ולחוש אחריות אישית לזירוז הגאולה.

תשנ"ב – 1992 – בכ"ז באדר-א, בשעה ששהה על קבר חותנו, לקה בשבץ ששיתק מחצית מגופו ונטל ממנו את יכולת הדיבור. אף-על-פי-כן חזר במהירות להשיב על שאלות ובקשות, באופן שמזכיריו קוראים לפניו את השאלה והוא משיב לחיוב או לשלילה. כן חזר להיראות לפני הציבור, בעיקר לאחר התפילות.

תשנ"ד – 1994 – בג' בתמוז, לאחר תקופה של החרפה קשה במצב בריאותו, נגנז ארון-הקודש. אולם חסידות חב"ד כולה מוסיפה לראות בו את מנהיגה ומורה-דרכה גם בהווה. דמותו מלווה את חסידי חב"ד בכל פועלם והם חשים מחוייבות עמוקה להמשיך במפעליו ולהפיץ את משנתו הרוחנית.