היה זה לפני 20 שנה. נבחנתי עם חבריי בישיבה, על לימודי ה'סמיכה לרבנות'. היינו מרוגשים לקראת הסיום וקבלת התעודה לאחר תקופת לימודים ממושכת בנושאים מורכבים של כשרות המטבח היהודי ושאר דברים שכל רב בישראל אמור להיות בקי בהם. במהלך הבחינה, הציג הרב לפנינו שאלה שהיתה לחידה:
'איך יתכן 2 מאכלים האחד כשר והשני לא, כשנמצאים ביחד, הם כאילו הופכים ביניהם: זה שאינו כשר הופך לכשר וזה שהיה כשר הופך לאסור באכילה'?
והתשובה לא איחרה לבוא:
'בשר שאינו מוכשר, אינו ראוי וכשר לאכילה אלא רק כשזורים עליו מלח ומוציאים את דמו. לאחר שריית הבשר במלח, הוא נהפך לכשר לעומת המלח שנמצא עליו אינו ראוי עוד לאכילה כי הוא מלא דם'.
בדומה לכך, שני אנשים האחד טמא והשני טהור, כשהם באים ביחד בפעולה מסויימת, הטמא נטהר ואילו הטהור נטמא. זאת בפרשתינו 'חוקת', האדם שנטמא זקוק להיטהר ע"י כהן שמזה עליו מי חטאת עם אפר פרה אדומה. וכאן אנו מוצאים שהכהן המטהר נטמא ואינו ראוי לשרת בבית המקדש עד לעת ערב של אותו היום לאחר שיטבול במקווה.
ללמדך: כדי לטהר יהודי אחר, לעזור לו במה שהוא צריך בסיוע חומרי או רוחני, לעיתים עליך לעשות זאת על חשבון הקידום האישי שלך. לוותר על הזמן בו אתה נמצא בבית המקדש – עסוק בענינים נעלים העומדים ברומו של עולם, ולעשות הכל על מנת לתת הזדמנות לזולת להתעלות ולהתקדם ממצבו הקודם.
"כל ישראל ערבים זה לזה".