"עשתי עשר" – אחד עשר, וסימנך: כל המוסיף גורע. כלומר, אילו היה נכתב בלי "ע" של עשתי עשר, היה משמע שתים עשרה. עכשיו שנוספה "ע" – הרי נגרע אחד ומשמעו – 11.

ב-א' בשבט, (אתמול) בשנת 2488 לבריאת העולם, דיבר משה לישראל את משנה התורה, הוא ספר דברים: "בעבר הירדן, בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור…"[דברים א' 5]. שם הוכיחם על כל אשר מרו את פי ה' ב-40 שנה שהיו במדבר, שם חזר ושנה להם הרבה מן המצוות שכבר נאמרו בהר סיני ובאהל מועד וגם באר להם מצוות חדשות שעדיין לא נאמרו להם, וכן נתן להם את הברכות והקללות ויכינם לבוא לרשת את ארץ כנען, ויברך אותם לפני מותו. 37 יום דיבר משה את כל הדברים האלה עם כל ישראל: באחד בשבט התחיל, וב-ז' באדר השלים. [יש לציין שלעומת ספר דברים, ספר בראשית מתפרס על פני 2309 שנה!]. 

לכן אמרו חז"ל: משול אחד בשבט כיום מתן תורה. ב-ו' בסיון (חג השבועות) ניתנה תורה לישראל ואותו היום מסוגל לקבלת עול תורה ומצוות בכל שנה. אף באחד שבט נפתחים בלבות ישראל מעיינות חדשים של תורה (אולי בדומה לזה שנפתחות ארובות השמיים בימים אלה לתת לנו את גשמי הברכה שאנו זוכים להם), כיוון שבו ביום ניתן לישראל משנה תורה, וכל הימים האלה שבין אחד בשבט ל-ז' באדר מסוגלים לזכות בהם לכח התחדשות בעסק התורה והמצווה. [ספר התודעה]

מזלו של החודש – דלי, על-שם הכתוב: "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים" [במדבר כד', 7]. כיוון שבשבט כבר יצאו רוב גשמי השנה (הלוואי!) והבורות מלאים והמים שבבארות עולים, והדליים שואבים ממרומי הבור ולא מעומקו, וכשהם יוצאים מן הבור עדיין מימיהם נוטפים מדפנותיהם שמבחוץ. [ספר התודעה]

באחד לחודש שבט, החלה מכת הארבה, המכה ה-8, במצרים – היא המכה הראשונה שמוזכרת בפרשת השבוע, פר' "בא": "ויאמר ה' אל משה נטה ידך על ארץ מצרים בארבה ויעל על ארץ מצרים ויאכל את כל עשב הארץ את כל אשר השאיר הברד. ויט משה את מטהו על ארץ מצרים וה' נהג רוח קדים בארץ כל היום ההוא וכל הלילה הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה. ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים כבד מאד לפניו לא היה כן ארבה כמהו ואחריו לא יהיה כן". [שמות י' 14-12]