מקובל להניח שאין אדם יכול להסתפק בצרכים חומריים, אלא הוא זקוק למה שמכונה ’תרבות’. אלה הדברים שאמורים כביכול למלא את הנפש ולהעשירה. בשם נחיצותה של ה’תרבות’ אנחנו רואים מאבקים של איגודי יוצרים להגדלת תקציביהם, מתוך אזהרות שאם לא ייעשה כן, נאבד את תכלית קיומנו, לא פחות.

ההנחה הבסיסית נכונה. אכן, אדם זקוק למנות מזון רוחניות לא פחות משהוא זקוק למזון חומרי. כשם שהגוף דורש מזון באורח קבע, ואם המזון לא יינתן לו יחוש חולשה ועייפות, גם הנפש שבקרבנו זקוקה למקורות כוח מתחדשים, ובהיעדרם היא נותרת צמאה וחלושה. אולם המזון הרוחני שהנפש משתוקקת לו אינו נמצא כלל וכלל במה שמכונה בימינו ’תרבות’.

זעקת הנביא

עם כל הרצון להימנע מדברים שיכול לנדוף מהם ריח של התנשאות וביטול הזולת, יש מקום לומר את האמת, גם אם היא צורבת. הנביא ירמיה ביטא אמת זו בפסוק קצר (שאותו קראנו בהפטרה לפני כמה שבועות): "אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בֹארות, בֹארות נשברים אשר לא יכילו המים". יש "מקור מים חיים" ויש "בֹארות נשברים".

מה שמכונה בימינו ’תרבות’ אינו אלא סוג מסויים של בידור ובילוי. מין שעשוע, שמטרתו לפרוק מתחים ולגרום הנאה מסויימת. יש ’תרבות מזון’, יש ’תרבות פנאי’, ויש ’תרבות’ בדמות מוזיקה וספרות. בדרך כלל גם אין בדברים האלה מסר ערכי, ומחברי היצירות אף מצהירים שאין לחפש ביצירותיהם מסרים, אלא אמנות ויצירה בלבד. 

לעומתה, התרבות היהודית היא אמונה, דרך-חיים, השקפת-עולם ומערכת ערכים. כל-כולה ההפך מבידור ומבילוי. התרבות היהודית היא תביעה אחת מתמשכת מהאדם. התפילה היא מאמץ נפשי, לימוד התורה הוא מאמץ מחשבתי, ערכי היהדות מחייבים מאמץ של התגברות על יצרים ועל נטיות טבעיות.

המחשה בולטת להבדל המהותי בין שתי ה’תרבויות’ יש בעמדה המובעת מפי כוהני התרבות של ימינו, שלפיה יש להפריד בין היוצר לבין יצירתו. לכן אין מניעה לנגן יצירות מוזיקליות של גוי אנטישמי, ואין לפסול ספרות של אנשים מושחתים. כביכול היצירה עומדת במנותק מהיוצר. במושגי היהדות אין דבר מקומם מזה. גדולתה של יצירה תורנית נובעת מגדולתו האישית, הערכית והמוסרית, של אותו גדול בישראל שיצר אותה. ככל שהוא מגלם יותר בדמותו את ערכי התורה והקדוּשה, כן תגדל דבקותם של יהודים בתורתו ובמשנתו.

הניסיון להעמיד בשורה אחת כמה סופרים ומשוררים מהעת החדשה עם הנביאים, חכמי התלמוד, גדולי המוסר והחסידות – יותר כשהוא חצוף וגס-רוח, הוא מעיד על בורות ועל אי-הבנה בסיסית. זה ניסיון להשוות שני עולמות שאין ביניהם שום נקודת חיבור.

עכשיו הזמן

התרבות האמיתית של עם-ישראל אינה נמצאת במוזאונים ובהיכלי-שן למיניהם. היא נמצאת בכל בית-כנסת שכונתי, שבו יהודים מתכנסים בין מנחה לערבית לשיעור בתורה. אותם יהודים, שאחרי יום עבודה יושבים ולומדים דף גמרא, הלכות ב’שולחן ערוך’, או מדרשי חז"ל ופרק ’תניא’ – הם המשמרים את התרבות המקורית והאמיתית של העם היהודי.

יהודים אלו אינם מחפשים בילוי ובידור. הם מחפשים אמת. וזו מהות היהדות – החתירה לאמת. יושבים היהודים סביב השולחן ומנסים לחדור לעומק משמעותן של המילים הקדושות והעתיקות. באותה שעה פניהם קורנות באור רוחני טהור ואמיתי. נפשם מתחברת למקור המים החיים, והם שואבים שפע כוחות רוחניים.

ט"ו באב מסמל את התקצרות הימים והתארכות הלילות, ואת הצורך לפנות יותר זמן ללימוד התורה. זה הזמן לקבוע עוד שיעורי תורה, להגביר את תכיפות ההשתתפות בהם, ולשאוב כוחות.