הנער דובער הפליא את כל רואיו בלמדנותו ובשקידתו המופלגת. הוא היה בנו של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן בעל התניא, ולימים מילא את מקום אביו וכונה 'אדמו"ר האמצעי'.

כבר בהיותו בן חמש-עשרה היה מופשט לחלוטין מענייני העולם, וגדולי החסידים קבעו כי הוא עומד מעל דרגת ה'בינוני' המתוארת בספר התניא. תאוות העולם הזה ומלחמת היצר כבר אינן קיימות בעולמו, כי נפשו התנקתה מהרע לגמרי.

העיד עליו אביו באוזני מחותנו, רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, כי נשמת בנו באה מעולם גבוה ונסתר, שכל שבילי העולמות העליונים נהירים לפניו, וכי עבודתו היא כאחד הצדיקים הגדולים, אף שהדבר אינו ניכר עליו כלל.

החסיד הרב נחמן מאושץ, שהיה בן-גילו של רבי דובער, חווה בעצמו סיפור שהוכיח לו עד היכן מגיעה מידת גדולתו וצדקותו של דובער, על-אף גילו הצעיר.

בצעירותם למדו השניים יחד ב'חברותא' זמן ממושך, עד שהיו בני שש-עשרה. אז נפרדו השניים. אדמו"ר האמצעי הוסיף לשקוד על לימודיו, ואילו נחמן פנה למסחר ונעשה סוחר מצליח.

עברו שלוש שנים. יום אחד בא נחמן לביקור אצל רבו, אדמו"ר הזקן. חסיד היה בלב ונפש ומקורב מאוד אל הרבי, ואף באותו ביקור גילה לו הרבי יחס מיוחד. הוא רצה לבקר גם את חברו, דובער, ולשוחח עמו, לאחר שלא ראה אותו שלוש שנים.

נחמן ידע כי זמנו של דובער יקר. את הפגישה הקצרה ניצל לדברים חשובים בלבד, ובתוך כך הביט בגמרא הפתוחה לפני חברו. הוא ראה כי הוא עומד בדף ד באותה מסכת. בסיום הפגישה הבטיח נחמן לחזור ולבקר אותו למחרת, לפני נסיעתו לביתו.

למחרת, לאחר התפילה, שוב נכנס נחמן אל חברו וידידו דובער. שוב הביט בגמרא הפתוחה לפני בנו של הרבי, והבעת תימהון התפשטה על פניו. הרבי כבר עמד בדף מ!

הוא התקשה להסתיר את מחשבותיו, ובגיחוך קל פנה אל דובער ושאל: "אמור לי חברי וידידי, כיצד קרה שאתה לומד במהירות עצומה כזו? רק אתמול עמדת בדף ד ואילו היום אתה כבר עומד בדף מ? מדוע כשלמדנו יחד לא למדנו במהירות כזאת?". שתק רבי דובער ולא ענה דבר. לאחר מכן נפרדו השניים, ונחמן חזר לביתו.

לא עבר זמן רב ועסקיו של נחמן החלו להידרדר. הפסד אחר הפסד אירע לו, וגם ביתו עלה באש. בתוך זמן קצר איבד מחצית מרכושו. ליבו נשבר בקרבו, והוא האמין כי מאת ה' הייתה זאת, כדי לעוררו בתשובה. אך עדיין לא מצא את הדבר הצריך תיקון.

שוב נסע נחמן אל אדמו"ר הזקן ונכנס ל'יחידות'. במר ליבו סיפר את מה שעבר עליו מאז ביקורו האחרון, וביקש לדעת מה עליו לעשות.

הרהר רבי שניאור-זלמן רגעים אחדים ואמר: "שמע-נא, נחמן, אינני רואה בך שום דבר עוון שגרם לנזקים האלה. נראה לי שזו תוצאה של 'קפידה'. אולי כשהיית כאן גרמת לי להקפיד עליך בגין דבר מסוים?".

"לא! לא!", השיב החסיד בהתרגשות, "להפך, הרבי אף קירבני מאוד".

"אם-כן", אמר הרבי, "אולי זו תוצאה מקפדנותו של בני? אולי עשית דבר שעורר 'קפידה' מצידו עליך?".

אימץ החסיד את זיכרונו, ולא נזכר בשום דבר. בשעתו לא ייחס חשיבות לדברים שאמר בנימה של הלצה, ולכן לא זכר זאת. "לא ייתכן, הלוא ידידות עמוקה שוררת בינינו", אמר לאדמו"ר הזקן.

כאשר אך יצא מחדר הרבי, נזכר בהתבטאותו הפזיזה כלפי רבי דובער, כיצד הוא לומד מהר כל-כך, ומיד ביקש לחזור ולהיכנס אל הרבי. הפעם סיפר כל מה שאירע בפעם הקודמת.

אמר לו אדמו"ר הזקן: "אם-כן, עליך לבקש את סליחתו. מה שאירע לך הוא בוודאי בעקבות הדברים שאמרת, שעוררו את קפדנותו".

כשבא נחמן לבקש את מחילת רבי דובער, אמר לו בן הרבי:

"חלילה לי מלהקפיד עליך, אולם כשהערת את הערתך תמהתי עליך. ראשית, הרי בהיכרות הארוכה שהייתה לנו יודע אתה היטב שאני לומד כל דבר בעיון ובעומק, ולא הייתי ממהר בלימוד שטחי.

"שנית, הלוא מאז שנפרדנו לפני שלוש שנים הלכת אתה לעסוק במסחר, ואילו אני שקדתי על לימודיי, וברוך השם ראיתי הצלחה בעמלי.

"נוסף על אלה, הלוא יש לי זכות אבות, של אבי הגדול, ולכן זיכני הקב"ה בהצלחה מיוחדת בלימודי. אם-כן, מדוע הדבר נראה לך בלתי-אפשרי?!

"אולם", סיים רבי דובער, "צר לי מאוד על הנזק וההפסד שאירע לך בעת האחרונה, ועוד יותר מכך שאולי חלילה כל זה קרה בגללי.

"מוחל אני לך בלב שלם ובמחילה גמורה, והשם יתברך ימלא את חסרונך וישיב לך את כל אשר הפסדת – בכפליים !".

לימים, כאשר היה ר' נחמן מספר את הסיפור, היה מסכם בהתלהבות, כי ברכתו של בן הרבי הצעיר התקיימה למופת, כי אכן באותה שנה עלה והצליח והרוויח יותר מכפליים מכל שווי רכושו בעבר.

(לרגל יום הולדתו והסתלקותו של אדמו"ר האמצעי בט' בכסלו, ויום גאולתו בי' בכסלו)