בקריאת התורה השבת, הוצאנו 2 ספרי תורה. בראשון, אנו קוראים את פרשת השבוע, פר' "משפטים" בה מפורטות הרבה מן המצוות שבין אדם לחברו. אך, בסיום הפרשה, אנחנו למדים על הברית שכרת ה' יתברך עם בני ישׂראל: "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשׂה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה." [שמות כ"ד 8-7].

ברית זו היתה אחד השלבים שהפך אותנו לעם אחד. הקריאה מהספר השני, פרשת "שקלים", מגלה לנו מימד מיוחד ב"אחדות" הזו. בפרשה זו, משה מצטווה לפקוד את העם דרך אמצעי, ולא באופן ישיר.

האמצעי שנבחר ע"י ה', כפי שנלמד מהפסוקים הראשונים בפרשה, הוא נתינת מחצית שקל ע"י כל גבר שמעל לגיל עשׂרים. "וידבר ה' אל משה לאמור. כי תשׂא את ראש בני ישׂראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם." [שם ל' 12-11].

פרשה זו נקראת כל שנה בשבת שלפני ראש חודש אדר [שיחול בע"ה ביום ראשון וביום שני], כדי להזכיר לעם ישראל שחודש אדר היה החודש שבו כל העם היה צריך לתרום את מחצית השקל לקנות קרבנות לצרכי הכלל לשנה החדשה שמתחילה בחודש ניסן.

פעולת הספירה נקראת בתורה בשם "כי תשׂא", ומדוע לא נאמר "תספור"? אלא ללמדנו שהספירה יש בכוחה לרומם את הנספרים, ויש ביכולתה חס ושלום להשפיל את הנספרים. ובמה זה תלוי? זה תלוי בדרך הספירה.

אם תספור בדרך המותרת, כלומר ע"י נתינת אמצעי, הרי שאז תשׂא = תרומם את הנספרים. ומה רע בספירה האישית? מדוע יש צורך לעשׂות זאת על ידי אמצעי? מסבירים חכמים שכאשר אני נותן מספר לאדם, הרי שבכך אני מוציא אותו מהכלל! ליחיד יש כח גדול יותר להתמודד הן בצדדים הפיזיים שלו והן בצדדים הרוחניים שלו כאשר הוא חלק מן הכלל.

כאשר אני סופר את האדם ונותן לו מספר, הרי שבכך אני אומר לו שהוא "מספר" והוא לא חלק מהכלל. דבר זה יכול לפגוע בכוחו הרוחני וביכולת קבלת הזכויות שיועילו לו רק כאשר הוא חלק מהכלל.