עלייה ניכרת

מיכה רוטשילד מירושלים ממציא "מנקב (רעדלער ) חד פעמי" מספר שניכרת עלייה מתמדת בצריכת המנקבים החד-פעמיים שהמציא. המנקב שקיבל הכשר מגדולי הרבנים עשוי מפלסטיק, ומיד לאחר השימוש בו הוא נזרק. בכך נחסכת פעולת ניקוי המנקב שהיא מבין הדברים הקשים יותר במנקב "רגיל", מכיוון שצריך לנקות בין שיני המנקב, במנקב החד פעמי אין את הבעייתיות הזאת. מ' מספר שגם במאפיות גדולות משתמשים בהמצאתו אך המשתמשים העיקריים הם 'חבורות' ומשפחות שאופות בעצמם. מחיר המנקב יחסית יקר, אך השימוש בו הוא חיסכון זמן והידור נוסף.
באופן כללי כיום ישנה נטייה להשתמש במוצרי החד פעמי במרבית תהליך האפייה, והדבר פותר בעיות רבות. בין הכלים החד פעמים ניתן לראות בסינרים חד פעמיים, ניירות לשולחנות, מקלות למצות, וכלי מדידה שונים.

בשנים האחרונות נוסף גורם מרכזי ומשמעותי בתהליך האפייה הביתית הלא הם התנורים. מבין חלקי הציוד היקר התנור הוא היקר ביותר. בעבר רבים היו אופים את המצות הביתיות על גריל פועל על חשמל, כיום ניתן לראות ברחבי הארץ מודעות המוכרות לציבור "תנורים ביתיים לאפייה ביתית" ממספר חברות שונות. רוב התנורים פועלים על גז לבישול וחלקן על חשמל. אליהו, מחברת 'תנורי קבז' המשווקת תנורים לאפיית מצות טוען כי בשנים האחרונות חשים בחברה עלייה מתמדת בכמות הפניות אליהם.

למי מיועדים התנורים שלכם?
"התנורים שלנו מיועדים גם למגזר הפרטי-ביתי, וגם למגזר התעשייתי. התנורים מיועדים למצה אחת, שלוש, שש, למגזר הפרטי, ומגיעים אף ל-12 ו-18 מצות למגזר התעשייתי".

מדוע ישנה עלייה בכמות הפונים ל'אפייה ביתית'?
"לדעתי כמה סיבות. ראשית, העניין הפיננסי. ישנם משפחות רבות שאוכלות במשך כל ימי הפסח, ולא רק בליל הסדר, מצות עבודת יד. מחיר הקילו למצות כאלו נע בין 90 ל-120 ש"ח לקילו. משפחה ממוצעת צורכת בסביבות ה-10-14 קילו, ויש שצורכות יותר, אם לתרגם את זה לכסף, מדובר באלפי שקלים. אז משפחות רבות הגיעו למסקנה שההשקעה הכלכלית משתלמת, מתאגדים מהכולל או במשפחה ואופים לבד.
סיבה שנייה, זה עניין הכשרות וההידור. אם בכל דבר ודבר בפסח מהדים ומהדרים בכשרות הטובה ביותר, הרי שהמצה, שהיא הדבר הכי "מסוכן" בשל מגע הקמח עם המים, קל וחומר שראוי לכל אחד להדר בזה ולאפות בעצמו, בביתו או תחת השגחתו הישירה".
הסיבה השלישית לדברי אליהו היא עניין חווית המצווה. "היום ילדינו לא יודעים אפיית מצה מה היא, כמו שלא יודעים מה זה 'ניפוח ריאה' ועוד מושגי יסוד. כשאופים בבית, החוויה מתעצמת והדבר תורם רבות לחינוך הנוער.

מה אתם מוכרים לציבור הלקוחות שלכם?
"אנחנו מוכרים לכל לראש את התנורים, ואת כל הציוד הנלווה כגון מערוכים, קערות, ניירות חד פעמיים לפריסה על שולחנות העריכה בהכשר הבד"ץ, מנקבים ("רעדלאך" בעגה המקצועית), ומרדה להוצאת המצה מהתנור. התנור שאנו מוכרים פועל על גז, בעבר רבים היו אופים על גריל חשמלי, ובזמנו טען הרב בן ציון אבא שאול שיש בעיה הלכתית עם זה מכיוון שחסר עניין העשייה ביד. מרן הרב עובדיה שליט"א ראה בעבר את התנורים שאנו מוכרים ומאוד נהנה מהם".

מחירי התנורים על ציודם יכולים להגיע לסכומים של עשרת אלפים שקל, אך לדברי אליהו הקונים מחזירים תוך שנה או שנתיים את כל ההוצאות. אליהו עורך חשבון שבאם מספר משפחות קונות יחד את התנור הדבר ישתלם אף בשנה הראשונה, "ולו רק בגלל סוגיית "מצת המצווה". הרמב"ם סובר שאין יוצאים ידי חובת באם אוכלים מצה שלא נאפתה לאחר חצות היום ערב פסח, כיום המצב במאפיות הוא שכמעט ולא ניתן להשיג מצות מצווה מחמת הביקוש האדיר להם, וגם אם כן המחיר הוא מרקיע שחקים, כך שהמחיר מוכיח את עצמו".

אליהו מספר שקלחותיו מגיעים ממגוון רחב של אזורים ומעמדות, עשירים ועניים. לדבריו, "הדבר הזה מיועד לכל יהודי". התנורים שלנו הם קומפקטיים וניתנים לאחסון במשך השנה, ובכלל, קל מאוד לאפות איתם, והעניין בזה גדול. הלקוחות מגיעים גם מהציבור המסורתי, ולא רק מהציבור החרדי. "הגיע אלי יהודי מפרס "מסורתי" על פי הגדרתו, שסיפר בהתרגשות על כך שבביתם בחוץ לארץ היו אופים מדי יום את המצות, ולא היה קיים מושג כזה של אפייה שהופקדה בידי אדם אחר".

שלושה לפחות
לצורך אפיית המצות דרושים לפחות שלושה אנשים, ובמצות מצווה,נוהגים המהדרין-בניגוד למצות לכל ימי פסח-שיהיו אלו מצות הנילשות ונערכות על ידי גברים בני חיוב מצווה בלבד.
עניין האפייה הביתית ידוע, כמובן מזה שנים ארוכות, והדבר עובר אף כמסורת משפחתית במספר מקומות.
אורי.ג. ממשפחה עיראקית מיוחסת, מספר על חוויותיו בערב פסח מאז היותו ילד. "זכור לי שמיד לאחר בדיקת חמץ בבית, היינו הולכים עם אבי לרחוב אגריפס סמוך לשוק מחנה יהודה בירושלים, שם, במחסן נעול-שהיה מיועד במיוחד למטרה זו, היו מתאספים כל גברי המשפחה המורחבת ומתחילים עם חצות הלילה במלאכת האפייה, כשלכל אחד מאיתנו יש את התפקיד בו הוא התמחה מזה שנים. את המצות היינו אופים מהלילה עד לאחר חצות היום למחרת בערב פסח, ובמשך כל אותו זמן היינו מכריזים "לשם מצת מצווה".
בסופה של האפייה-שהתבצעה ב'טאבון' מיוחד סבי היה מחלק לכל ראש משפחה חלק מהמצות לכל ימי הפסח. זכור לי כשפעם בערב פסח ישבו הדודים שבעה רח"ל, אעפ"כ, הם שאלו מורה הוראה, והוא התיר להם לקום מהשבעה עם רדת הליל לצורך ההתעסקות במצווה".

ערב פסח מחצות היום והילך אסור בעשיית מלאכה. אך מלאכת עשיית מצות המצווה היא מצווה מן המובחר דווקא בשעות ערב פסח אחר חצות היום שהוא זמן הקרבת קרבן פסח. בשלב זה נכנסת לתמונה בעיה נוספת לאופה הביתי; בערב פסח הבית כולו נקי וכשר לפסח, ובאם אין מקום מיוחד לאפייה, הדבר כרוך לפעמים ביצירת 'חמץ' מפירורי העיסה שנופלים על הרצפה ונדבקים לכלים, או ממצה שנפסלה מסיבה כזאת או אחרת. בנוסף, בערב פסח אחר חצות קיים כבר 'זמן איסור חמץ' כאן הפתרון ההלכתי הוא פשוט; "בשעת לישה ועריכת הבצק יאמרו העורכים, שכל הפירורין שיפלו בשעת הלישה, וכן בצק הנדבק בכלים יהיה הפקר כעפרא דארעה, ואחר האפייה יגרר החמץ מהכלים וידיחם, ויכבד הבית". ומבואר, שראוי מיד לאחר האפייה לנקות את כלי האפייה ולמכרם לעכו"ם, ולאחסנם לשנה הבאה.

אופים ביתיים מנוסים בתחום ממליצים, באם אפשרי, לבצע מספר ניסויים בקמח רגיל וכלי חמץ על מנת להגיע לרמת מיומנות נאותה. לדבריהם, למרות שאין צורך בניסיון רב, אך בשעת אפיית המצות בערב פסח בו הלחץ גדול, רצוי להיות מוכנים. כמו כן, מזהירים האופים כי יש ללמוד היטב את הלכות אפיית המצה חזור ולמוד, כיוון שרבים הם הדברים שעלולים להטיל בספק את כשרותה של המצה, ובמיוחד ב"מצת מצווה" בה ההידור וההקפדה גדולים בהרבה.