זמן רב היה כ"ק אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש נתון למעקב הדוק של הבולשת הרוסית. מרגלים נשתלו בין חסידיו, תנועותיו נצפו ונרשמו, וכל התבטאויותיו ומעשיו תועדו בספר שחור שהתעבה ותפח.

המנהיג היהודי, שהתעלם מכל האזהרות ששוגרו אליו, והקים מערכת מסועפת של מוסדות יהודיים ברחבי המדינה, העלה את חמת השלטון ואנשי המחלקה היהודית, ה'יבסקצייה'. אלה ארבו לו וחיכו לרגע המתאים, כדי לבוא עמו חשבון על כל 'פשעיו'.

באמצע חודש אדר-א תרפ"ז נסע הרבי ברכבת מלנינגרד למוסקווה. לאחר לילה של נסיעה, נכנס משמשו של הרבי לתאו ומסר לו כי הנוסע בתא השכן מבקש להיכנס ולשוחח עמו. הרבי הביע את הסכמתו וכעבור כמה רגעים הופיע האיש.

הוא קד קידת נימוסין והתיישב. "קוראים לי מארק סמיונוביץ' בשקוב", הציג האיש את עצמו. "הנני יו"ר מועצת השלטון בצ'ליאבינסק וחבר הג-פ-או (המשטרה החשאית) הכללית", הוסיף. "ואדוני?", שאל מיד, "מה שמו ותוארו?".

"שמי יוסף-יצחק שניאורסון ותוארי הוא –  'יהודי'", ענה לו הרבי. לאחר הרהור קל הוסיף הרבי: "אדם יכול לשאת תארים שונים, אך כולם בני חלוף. לעומת זאת, התואר 'יהודי' הוא נצחי, שכן 'ישראל אף-על-פי שחטא – ישראל הוא'".

שריר דק זע במצחו של האיש. לרגע השפיל את עיניו אך מיד שב והישיר את מבטו. "נולדתי באורשה, שבאזור מוהילוב", החל לומר. "הוריי וזקניי היו חסידי ליובאוויטש. שתי סבותיי, מצד אבי ומצד אימי,  עוד הלכו ברגל אל רבותיהן בליובאוויטש – רבי מנחם-מענדל (ה'צמח צדק') ורבי שמואל (המהר"ש)".

לפתע נראה היה כי העיסוק בעברו המשפחתי מכביד עליו. הוא עצר את שטף דבריו ושאל באיזה מלון במוסקווה יתאכסן הרבי. "במלון 'סטארא וורווסקאיה'", ענה הרבי. "היו בריאים והצליחו בדרככם", איחל ויצא.

כעבור יומיים, בעוד הרבי שוהה בחדרו במלון, הופיע מארק סמיונוביץ' בשקוב. הרבי קיבלו במאור-פנים, והוא המשיך לגולל את סיפור חייו מהנקודה שבה עצר בפעם הקודמת. הוא סיפר כי למד בישיבה עד גיל שבע-עשרה, וכי לאחר מכן זנח את דרך היהדות והצטרף למהפכנים הקומוניסטים.

לפתע נפתחה דלת החדר בפראות וארבעה אנשים התפרצו פנימה, אוחזים אקדחים שלופים. אחד מהם היה קראטוב, איש ה'יבסקצייה', שישב במשרד המלון ומשם פיקח על אורחי המלון ומעשיהם. הוא הכיר את הרבי. "האזרח שניאורסון, אתה עצור!", קרא וקצף על שפתיו. "אל תזוז ממקומך; אם תזוז אירה בך!", צעק. הרבי לא הגיב והוא המשיך בצעקותיו. "היכן חפציך? רצוני לבדוק אותם. גרישקֶה, סגור את הדלת!", הורה לאחד מאנשיו.

בשקוב הביט בנעשה ונראה כמתאמץ להתאפק. קראטוב הורה לחבריו לבדוק את החדר ביסודיות. השלושה החלו להפוך את חפציו של הרבי ולפזרם על הרצפה, בעוד קראטוב עצמו מתיישב בגסות על כיסא ומספר כיצד רתם באמצ'סלב עירו שני רבנים לעגלה טעונה זבל והריצם ברחובות העיר עד שאפסו כוחותיהם. "אנחנו הצעירים הנאורים, חברי תנועת ה'קומסומול' (תנועת הנוער הקומוניסטית), נעשה בכם שַׁמות ונעקור את הרבנים הפנטיים מהשורש… לפניך שתי ברירות – למות מכדור רובה או להירקב באיי סולובקי"…

לפתע, כאילו לראשונה הבחין קראטוב בבשקוב, והחל להשתלח גם בו. "עמוד, חבר, ונבדוק גם את כיסיך. אולי אתה אחד משליחיו של האזרח שניאורסון לבנות מקוואות ותלמודי-תורה, או לתמוך באנטי-מהפכנים!"…

זה היה הרגע שבו פקעה סבלנותו של בשקוב. הוא קם ממקומו, הסיר את כובעו מעל ראשו וזרק לעבר קראטוב וחבריו מילה כלשהי, תוך הצגת תעודה שהוציא מכיסו. פניו של קראטוב חוורו כסיד. הוא ושלושת מלוויו נסוגו באימה לאחור ונצמדו לקיר.

"גש אליי והצג את תעודתך", הורה בשקוב לקראטוב בקול קר כקרח. האחרון היה מבוהל ומבולבל לגמרי. "התעודה… השארתי אותה במשרדי…", גמגם. בשקוב הורה לו למהר למשרדו ולהביא משם את התעודה. גם מהאחרים דרש לראות תעודות, אך הם הודו שאין בידיהם כל תעודה. "עליכם לסור מחר למשרד הג-פ-או, אל החוקר ירמלוב", אמר להם.

כשחזר קראטוב והתעודה בידו, הורה לו בשקוב  לגשת גם-כן למחרת אל החוקר ירמלוב במשרדי הג-פ-או, כדי שהלה "ירענן את זיכרונך בכל הקשור לחוקי הביקורים והחיפושים אצל אזרחים".

קראטוב החל להתנצל ולבקש על נפשו, אך בשקוב שילח אותו ואת חבריו בבוז מהחדר. לאחר צאתם, התנצל בשקוב לפני הרבי באומרו כי אלה צעירים שדעתם קלה. הרבי נפרד ממנו לשלום, וכשהדלת נסגרה עמד להתפלל תפילת ערבית. הוא ידע שאילוא המפגש המפתיע שזימנה לו ההשגחה העליונה, יומיים קודם-לכן, ברכבת, הערב הזה היה מסתיים אחרת לגמרי…

אך הצלה זו הייתה זמנית בלבד. ארבעה חודשים לאחר מכן, בט"ו בסיוון, נאסר הרבי. השלטונות רצו למצות איתו את הדין, אך בחסדי ה' שוחרר הרבי לחופשי כעבור פחות מחודש. בי"ב בתמוז התבשר על השחרור ולמחרת, בי"ג בתמוז, יצא לחירות.

התוכן באדיבות צעירי-אגודת-חב"ד