היה זה בשנת ה’תשל”ח – מספר הרב דוד שוחט משלוחי הרבי לעיר טורונטו – נתבקשתי לשאת דברים ביום עיון על נושא הצדקה בכינוס רב משתתפים של אנשי כמורה נוצרים בעיר בופאלו.

לא ידעתי כיצד יתפרש הדבר שרב יהודי אורתודוכסי מופיע בפורום רשמי של אנשי כמורה. שאלתי את חוות דעתו הקדושה של הרבי מליובאוויטש, והרבי השיב שאם יום העיון לא יישא אופי פולמוסי בין היהדות לנצרות, אלא הצגת מצוות הצדקה באור יהודי – שאסע. הרבי הוסיף באמצעות מזכירו: 'מכיוון שהנך מדבר אודות הצדקה ביהדות, כדאי להדגיש אודות העניין של "מתן בסתר", ובוודאי בהזדמנות זו תספר את המעשה הידוע עם רבה הראשי של פראג.'

חשתי כאילו הרבי כולו עומד אחרי, מחזק ומעודד אותי מתוך שמחה. ויצאתי לדרך כשהרגשת עליזות ממלאת את לבי…

הסיפור שהרבי ביקש לספר היה אודות גביר שהיה ידוע כקמצן וכילי, כל נצרך או גבאי צדקה שהתדפק על דלתות ביתו, נענה בסירוב ובמבט אדיש וצונן. מאז הודבק לשמו הכינוי המביש: 'פינחס-הקמצן'.

לאחר שהסתלק לבית עולמו שמחו כל בני העיר. נטלוהו אנשי "חברא קדישא" וקברוהו סמוך לגדר בית העלמין הישן הרחק מטווח ידם של המון הקבצנים שנפגעו מקמצנותו…

לאחר ימים אחדים החלו עשרות נצרכים לדפוק בבית הרב רבי יום טוב ליפמן הלר, וסיפרו כי אין להם במה להאכיל את הילדים. או אז התברר, כי  'פנחס-הקמצן' שילם סכומים אדירים לבעלי החנויות בעיר – לבעלי האיטליזים, לאופים ולדייגים, ואלו סיפקו אוכל לעניי העיר במשך שנים ארוכות. איש לא ידע כי 'פינחס-הקמצן' תורם בסתר סכומי כסף אדירים לצדקה .

כששמע זאת רבה של פראג, חוורו פניו, ועוד באותו יום זימן הרב את כל בני העיר וביקש בשם כולם סליחה ומחילה מהנפטר. לאחר מכן שלח לקרוא לאנשי "חברא קדישא", וביקש לקוברו בסמוך לרבה הראשי של פראג…

מעשה זה ביקש הרבי שאספר בכינוס הכמרים, ואכן, כשסיפרתי זאת ישבו מאות אנשי הכמורה פעורי פה, בולעים כל מילה בצמא. מכאן ניווטתי את דבריי אודות הפן היהודי שבמצוות הצדקה שלא על מנת לקבל  פרס.

בתום יום הרצאות עמוס לעייפה עזבתי את האולם ושבתי אל מלוני. לפתע נשמעו נקישות בדלת חדרי. כומר צעיר עמד בפתח ועל פניו חיוך מתנצל. 'יסלח לי כבוד הראביי, האם יכול אתה לספר לי שוב את הסיפור שסיפרת בהרצאה?'  

הסכמתי לבקשתו וחזרתי פעם נוספת על הסיפור. כשסיימתי ראיתי התרגשות מיוחדת על פניו ואז ביקש שאספר את הסיפור בשלישית. סקרנותו לא נעלמה מעיני והעזתי לשאול: 'מדוע אתה כל כך מתעניין בפרטי המעשה?' הכומר חייך במבוכה, שתק רגע ואז נענה: 'חושבני שאני מצאצאיו של אותו עשיר מפראג…'

לאחר שהזמנתי אותו להיכנס לחדר, סיפר: 'עם פרוץ מלחמת העולם השניה ברחה אימי לארצות הברית. שם התחתנה עם נוצרי. כעבור זמן נולדתי וכל שנות ילדותי עברו בבית נוצרי לחלוטין. כשגדלתי נשלחתי ללמוד במנזר נוצרי, שם חונכתי על ברכי הנצרות והצטרפתי לשורות הכמורה.

'זמן מה לפני שאימי נפטרה, סיפרה לי את סיפור חייה: 'יהודיה אני', אמרה  אמא. 'אמנם נשבעתי לאבא, שלעולם לא אספר לך זאת, אך עתה מרגישה אני צורך לספר לך זאת, ועל פי הדת היהודית, מכיוון שאני יהודיה גם אתה יהודי'. וכעדות לדבריה סיפרה לי על שרשי המשפחה היהודית. שאנו מיוחסים לאדם עשיר, שהיה גומל חסדים גדול, וכי במשך שנים עזר בממונו רבות ליהודי עירו, ובזכות זה זכה להיקבר ליד רבה הראשי של פראג…

כאשר סיפרת היום אודות אותו עשיר מפראג, שהיה גומל חסדים גדול, וכי במשך שנים עזר בממונו רבות ליהודי עירו ובזכות זה זכה להיקבר ליד רבה הראשי של  פראג… נזכרתי בסיפורה של אימי, והרהרתי בלבי, האם העשיר הזה הוא מאבות אבותי…'

שבע שנים חלפו מאז אותו יום, ממשיך ומספר הרב שוחט, ובשנת ה’תשמ”ה נסעתי לבקר בארץ הקודש, שם פקדתי את הכותל המערבי. לאחר התפילה, כשפניתי לעזוב את רחבת הכותל, ניגש אלי לפתע יהודי בלבוש חסידי, בעל פנים עדינות. 'שלום עליכם, הרב שוחט', פנה אלי האלמוני בקול ידידותי.

הבטתי באיש, אך הפנים היו זרות לי. חיוכו הסתום אמר לי, כי פגשתי את האיש הזה אי פעם. ניסיתי לאמץ את זכרוני, אך לא זכרתיו. האיש נענע בראשו ופלט: 'אני הוא אותו כומר צעיר, שחקר אותך אודות הגביר מפראג לפני שבע שנים בבופאלו  שבארצות הברית'…

האברך השפיל את עיניו ואמר: 'אני חייב לך רבות…'

'לא לי הנך צריך להודות', הגבתי, 'כי אם לרבי מליובאוויטש שהורה לי משום מה לספר את הסיפור הזה. זהו כוחו של מנהיג בישראל, בעל נשמה כללית, היודע  להכיר בריחוקה של נשמה יהודית, והוא שולח את שלוחו כדי לזככה ולהרימה לעולם של יהדות טהורה…'