מאשא, הייתה נערה שהגיעה לעונת השידוכין, אך לא הצליחה בתחום הזה, בלשון המעטה, מפני שהייתה מאוד 'אנוכית' ובררנית. עם כל בחור שנפגשה דיברה רק על עצמה, מה היא צריכה, מה צריכים לתת לה, לסייע לה. בשלב מסוים, התקרבה לחב"ד, והגיעה ל'מכון חנה' במיניסוטה, שם פגשה לראשונה את השליח הרב מאניס פרידמן. 



מכריה הציעו לה להיפגש עם פסיכולוג שיאבחן את בעייתה, ולבטח ימצא לה פתרון הולם, כך שתזכה סוף-סוף לחתן הגון וטוב. מאשא הלכה לפסיכולוג, וכשזה לא סייע לה, שמעה על פסיכולוג אחר, וכך נדדה בין כמה פסיכולוגים כשאף אחד מהם לא מוצא לבעייתה פתרון מניח את הדעת.



הפסיכולוגים ניסו "להסביר" לה את בעייתה: אחד ידע לומר לה שאמה הייתה מתוחה כשהייתה בגיל שנתיים, ובמצב כזה היניקה אותה…; פסיכולוג אחר 'גילה' לה שאמה הייתה עסוקה בטלפון כשהיא בכתה, ולכן כבר בילדותה לא היה לה אימון בסיסי באמה, דבר המשפיע היום על התנהגותה. בהמשך, החלו להסביר לה שבעצם אמה קיבלה זאת מהסבתא, והסבתא מאמה כך עד לחווה, שאכלה מעץ הדעת…



ובגלל אותו "עץ הדעת", היא פשוט פוחדת להיות פתוחה לאחרים ("שמא יפתו אותה לאכול מעץ הדעת"…), ולקבל את הזולת כמו שהוא. היא לא מסוגלת להכיל בה שום אדם, וזה גורם לה לבעיות כאשר היא נפגשת עם המיועדים להיות חתנים…



בסופו של דבר, הדיאגנוזות למיניהם הביאו את הפסיכולוגים למסקנה אחת ברורה: במצב הדברים הזה, עם ההתנהגות האנוכית שלה – לא תוכל מאשא למצוא חתן לעולם… בינתיים, הימים עוברים, מאשא מתבגרת ושום דבר טוב לא קורה, אין חתן ואין חתונה הנראית אפילו באופק.



בנקודת הזמן הזו, פגשה מאשא את הרב מאניס פרידמן שהציע לה לנסוע לרבי לקבל את עצתו וברכתו.



מאשא נרתעה. 



"הרבי פסיכולוג?", שאלה מאשא.



"אינני יודע אם הרבי פסיכולוג, אבל הוא מבין בבני אדם", השיב הרב פרידמן. 

"אתה בטוח שהוא מבין בבני אדם?" – ניסתה מאשא בכל זאת. 



"כן!" – השיב הרב פרידמן ללא היסוס.



מאשא קיבלה את הצעתו של הרב פרידמן, נסעה לרבי, ונכנסה ליחידות. 



במהלך היחידות, הוציאה מאשא מתיקה שלושים עמודים של ניתוחים פסיכולוגיים על הנפש שלה(!). בחשש-מה היא נתנה אותם לרבי, באומרה: אלו הן הבעיות שלי…

הרבי לקח את צרור העמודים שהגישה לו, התעכב כמה שניות על כל עמוד ועמוד, וכך סיים לקרוא את כל הדפים במשך זמן לא רב, יחסית. כשסיים, הניח הרבי את הדפים על השולחן, והיא חשבה לעצמה שבטח בגלל הנימוס, הרבי עבר על הדפים, אבל הוא לא באמת קרא את תוכנם…



הרבי פנה למאשא ואמר: "אני לא מבין מה הבעיה?".



"הרבי קרא את כל מה שכתוב בדפים שהגשתי?".



כן, קראתי", השיב לה הרבי." 



"אני כבר שמונה שנים בתרפיה", החלה מאשא לבכות, "פסיכולוגים מרוויחים עלי מאות דולרים בשבוע, הם טוענים שאני אנוכית מידי, ואיני מצליחה להיפטר מהחיסרון הזה"…



"אני שומע את כל מה שאת אומרת" – אמר הרבי – "אבל אני לא מבין מה הבעיה! והיא מתחילה לספר על ההיסטוריה שלה ושל אמא וסבתא שלה… 



"לא שאלתי עכשיו על ההיסטוריה שלך, זה כתוב בדפים", אמר הרבי והמשיך: "אני שואל מה הבעיה עכשיו?".



"הבעיה עכשיו" – ענתה מאשא – "שאני אנוכית מאוד! אני אגואיסטית בתכלית השלמות! זה מחריב את חיי ואת הסובבים אותי".



"אז תפסיקי להיות אנוכית!", אמר לה הרבי. 



מאשא הסתכלה על הרבי כאומרת, "בשביל זה באתי לכאן? כדי לשמוע את זה?"…



הרבי חייך ואחר אמר: “אם לעצתי תשמעי, את הרי חוזרת ל’מכון חנה’ במיניסוטה. כשתגיעי למטבח המכון, יש שם שולחן מרכזי עליו מונחים המאכלים, וכל נערה לוקחת מהשולחן המרכזי לצלחתה. מעכשיו, בכל ארוחה תיגשי לשולחן אחד ותשאלי האם מישהי שכחה לקחת משהו מהשולחן המרכזי…



"בדרך כלל" – הוסיף הרבי – "בכל שולחן תהיה לפחות אחת ששכחה מזלג או כוס או פרוסת לחם, ואת תביאי לה את הדבר שהיא שכחה לקחת מהשולחן המרכזי. בכל ארוחה תנהגי כך בשולחן אחר, כך במשך שלושה שבועות". 



מאשא חשבה שנשמתה עוד מעט ופורחת. "רבי!" 'הזדעזעה', "זה בלתי אפשרי עבורי, הבנות במכון חנה יחשבו שהשתגעתי"…



אבל הרבי לא הרפה: “אם את לא רוצה, זה עניינך; פעולה זו היא הדרך הנכונה לא להיות 'אנוכי' ולהתחיל לחשוב גם על הסובבים אותך"…



מאשא חזרה למיניסוטה כאדם חדש. רוח של תקווה גדולה פעמה בה והיא הרגישה שהרבי נתן לה גם כוחות מיוחדים לבצע את שביקש. היא צייתה לדברי הרבי.



כאשר ניגשה לשולחן ושאלה אם מישהי שכחה משהו, פתחו הנערות לעברה זוג עיניים: האגואיסטית הזאת? היא מציעה להם עזרה? אולי מאשא חולה? ניסו חברותיה לפרש את התנהגותו ה'מוזרה'…



אבל מאשא לא הייתה חולה, ובתנהגותה הביאה, לראשונה בחייה, להתלהבות אצל הבנות, עד שזה גרם להם להתקרב אליה, לרצות להיות במחיצתה.



היום מאשא נשואה, ויש לה משפחה מפוארת, חסידית ואפילו חברותית מאוד.