"מלך גדול יצא יום אחד לציד, אך כאשר הוא יצא לציד, הוא לא התלבש בלבושי המלכות ונראה כאחד העם.

במהלך הציד, המלך איבד את דרכו ולא ידע כיצד לחזור אל הארמון. כל המקומיים שפגש וביקש את עזרתם לא זיהו אותו וגם לא ידעו איך לעזור לו. עד שבמקרה פגש באדם שהבין מיד מי עומד מולו והסיק שכדאי לו מאוד לעזור. מה גם שהוא באמת ידע את הדרך ולקח את המלך חזרה לארמון.

כשהגיעו לארמון, המלך היה כל כך שמח ומלא תודה לאותו איש פשוט, עד שמינה אותו להיות המשנה למלך.

כעבור כמה שנים גילה המלך כי המשנה שלו רימה אותו. הוא התמלא כעס וביקש שישפטו אותו. השופט קבע כמובן כי הוא אשם והמלך התכונן לביצוע גזר הדין – הוצאה להורג.

אבל אז, ביקש המשנה למלך בקשה אחת אחרונה: "בוא נלבש שוב את אותם הבגדים שלבשנו ביום בו הצלתי אותך!" אמר למלך.

המלך לא הבין את פשר הבקשה אבל הסכים. או-אז כשלבשו את אותם בגדים, שוב נזכר המלך באותה חוויה, והחליט לוותר ולבטל את גזר הדין".

זהו משל מרבי לוי יצחק מברדיצ'וב לתקיעת שופר:

לפני שלושת אלפים שנה, הקב"ה חיפש עם שיקבל את התורה, ולא היה כזה בנמצא, רק אנחנו – העם היהודי, הסכמנו לקבל את התורה ואכן מונינו להיות המשנה למלך.

מדי שנה, כשמגיע ראש השנה ואנו עומדים למשפט "בעוון רמאות" אנו תוקעים בשופר כפי שתקענו במתן תורה ומזכירים למלך את אותו יום בו בחר בנו מכל העמים, וממילא הוא כבר מבטל את גזר הדין וחותם אותנו לשנה טובה ומתוקה!

באדיבות 'בא במייל' ומרכז אסנט