בחיל וברעדה ניגשים בעולם החסידי לעבודת השמחה והריקודים של שמחת-תורה. רעדה – דווקא משום גדולתו וקדושתו של היום, שבו אפשר להשיג על-ידי שמחה וריקודים את מה שלא הצליחו לפעול בראש-השנה וביום-הכיפורים על-ידי בכי ודמעות.

רבי שלום דובער (נשיא חב"ד החמישי) היה מזהיר: "את ארבעים ושמונה השעות (בחו"ל) של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר מאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה – על-ידי הריקודים".

אור המקדש

לא רק חסידים ואנשי מעשה רוקדים ושמחים שעות ארוכות בשמחת-תורה. האדמו"רים עצמם רקדו ושמחו, עד שהצעירים לא יכלו להדביקם. וכך מסופר על ה'צמח-צדק', שרקד בעת ההקפות ללא לאות, ואברכים צעירים ובריאים לא יכלו להדביק את קצב ריקודו ואחדים מהם נפלו מרוב מאמץ. אגב ריקודו הכריז: "רקדו יהודים, רקדו! שמחו בשמחת-התורה ותזכו לבני חיי ומזוני רוויחא".

זוגתו הרבנית דאגה לשלומו ונכנסה אל אביה, אדמו"ר האמצעי, והתאוננה על בעלה  שהוא מעייף את החסידים בריקודיו. השיב הרבי: "אצלו מאיר כעת גילוי האור של שמחת-תורה, כפי שהאיר בבית-המקדש. הוא זוכה על-ידי שמחתו לגילוי עצם נשמתו, כפי שהיא בעולם האצילות ואף למעלה מזה!"

ועוד מסופר, כי במוצאי שמחת-תורה נהג ה'צמח-צדק' להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.

פעם אחת, בשמחת-תורה אצל רבי שלום דובער, נכנסו לבית-המדרש יהודים כאלה שבכל השנה לא היו שייכים לתורה, והצטרפו לריקודים. עמד חסיד אחד מן הצד, הביט בהם וחייך מתוך גיחוך. הרבי, שהבחין בכך, הקפיד עליו ואמר לו: "מחלל אתה את הקודש!"

ללמוד בשמחת-תורה

פעם אחת, בסעודת היום של שמחת-תורה אצל רבי יוסף יצחק (קודמו וחותנו של הרבי מליובאוויטש), רקדו החסידים ושרו זמן רב. ככלות הריקוד נענה הרבי: "אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן – אומר בספר התניא בשם רבותיו, שאילו היה נמצא מלאך במעמד עשרה מישראל, אף שאינם מדברים דברי תורה – הייתה נופלת עליו אימה ופחד, עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי. אם-כן שערו-נא, מריקוד כזה של עדת יהודים בלי עין-הרע, ונוסף על כך מן הכוונות הטובות שהיו לכל אחד מהם בעת הריקוד – איזו קנאה מקנאים בזה המלאכים!", והרבי ציווה להוסיף לרקוד ולשיר.

סיפר פעם הרבי מליובאוויטש: "פעם הצעתי לכבוד חותני להוציא-לאור קונטרס ובו מאמר חסידות לקראת שמחת-תורה. נענה הרבי, כשבת-שחוק על שפתיו: 'בשמחת-תורה יתיישבו ללמוד?!'… אולם בסופו של דבר מסר הרבי מאמר חסידות כדי ללמדו בשמחת-תורה, והיו כמה וכמה שאכן למדו את המאמר בשמחת-תורה". 

אמר פעם רבי יוסף יצחק: "יושב יהודי בביתו החשוך, הוא רעב ומתהלך בבגד קרוע. האישה והילדים חלושים ושבורים. ליבו בוכה בקרבו על מצבו. תוך כדי כך הוא נזכר שהיום שמחת-תורה. קרן אור של זיכרונות שמחים עוברת כברק בקרבו. הוא רץ לבית-המדרש להקפות, ומשליך עצמו אל המעגל. הוא תופס ב'עץ-חיים' של ספר-התורה וצועק 'שישו ושמחו בשמחת-תורה'. לא רק מלאכי מעלה, אלא אף הנשמות הגבוהות, נשמות הצדיקים, מתקנאות במסירות-הנפש הגדולה הזאת. עם יהודים כאלה עלינו ללכת להקפות".