ר' מענדל-לייב חזנוב, בן העיירה נעוול שברוסיה, היה יהודי פשוט למדיי. ביתו היה פתוח לרווחה, והוא השתדל לטרוח בעצמו סביב אורחיו ולתת להם הרגשה נעימה.

לפרנסתו עסק בחורף בייצור נעליים חמות, ובקיץ סחר בגרגירי-יער מוחמצים, שקנה בכמויות ושיווק לערים מרכזיות.

באחד ממסעות העסקים שלו הופיע לפתע כאב חד בבטנו. עברו יום-יומיים והכאב התחזק. החליט האיש לנסוע לעיר ויטבסק ולקבל חוות-דעת מהרופאים. מכיוון שכסף לא חסר לו, הייתה לו אפשרות להיבדק אצל מיטב הרופאים והמומחים.

בדקו הרופאים את ר' מענדל-לייב והתייעצו במשותף. לבסוף נאמר לו כי מצבו מסובך. "עליך לעבור ניתוח דחוף", אמרו לו הרופאים והוסיפו: "איננו יכולים להבטיח את הצלחתו של ניתוח מסובך כזה, שבו הסיכונים גדולים מאוד".

ליבו של ר' מענדל-לייב נפל בקרבו. הוא שב לאכסנייתו שבור, ומחשבות דאוגות מילאו את מוחו. יום אחד שמע לפתע קול קורא בשמו. הוא הסתובב וראה מולו כמה מסוחרי ויטבסק, חסידי חב"ד, מידידיו הטובים.

הם התעניינו בשלומו ור' מענדל-לייב סיפר להם את דברי הרופאים. החסידים החלו להפציר בו לנסוע לליובאוויטש ולבקש את ברכת הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון) מליובאוויטש. ר' מענדל-לייב לא הורגל בדברים כגון אלו, וניסה לדחותם, אך החסידים דחקו בו. "הנסיעה מוויטבסק לליובאוויטש קצרה במיוחד, רק שישים קילומטר", האיצו בו. לבסוף נעתר ונסע לליובאוויטש.

ר' מענדל עמד לפני הרבי, שטח את מצבו ואת הממצאים החמורים, וביקש עצה וברכה. הרבי הביט בו בעיניים טובות וכאילו התעלם ממשאלתו. תחת זאת החל לחקרו על עיסוקיו בוויטבסק.

האיש החל לתהות למשמע השאלה. איזה ערך יש לעסקים כאשר מדובר בשאלת חיים. הוא ענה לרבי כי בא לעיר לצורך בדיקות רפואיות, ואגב זאת עסק בסגירת חשבונות ובגביית חובות מסוחרים. בהתמרמרות הוסיף כי אולי עסקי מסחרו עתה יוכלו להועיל רק לאשתו ולילדיו…

הרבי לא הגיב. לרגעים אחדים שקע בהרהורים, ולאחר מכן אמר: "עליך לחזור לביתך, להרחיב את עסקיך ולפתחם. ואשר לנסיעה, קנה לך כרטיס במחלקה הראשונה ברכבת, וה' יהיה בעזרך". ר' מענדל-לייב הבין שבזה הסתיימה ה'יחידות', נפרד מהרבי ויצא מן החדר.

ספקות רבים עלו במוחו באשר לתועלת הנסיעה והפגישה עם הרבי. הוא לא הבין כלל את כוונתו של הרבי ומה רצה ממנו. החסידים שעמדו בחוץ ניסו לדובבו, והוא שיתף אותם בחוסר חשק במה שנאמר לו, אך הבעת פניו העידה על ספקנות רבה.

החסידים החלו לגעור בו: "הלוא אין לך ברכה גדולה מזו! הרבי הבטיחך שתאריך ימים ואף עסקיך יתפתחו וישגשגו… אך עתה אין פנאי לדיבורים, הרבי אמר לקנות כרטיס במחלקה הראשונה ועליך למהר"…

אמונת החסידים עודדה אותו מעט. החסידים כמעט 'גררוהו' לעבר תחנת הרכבת, ודאגו להשיג לו מקום במחלקה הראשונה, אשר בה לכל נוסע תא פרטי.

הרכבת החלה לנסוע ור' מענדל-לייב פתח את ספר התהילים והחל לומר את הפסוקים מתוך בכי רם. הוא לא שת לבו למחשבה מה יאמרו שכניו לקרון. יודע הוא שמצבו קשה מאוד ולא נותר לו אלא לעורר רחמים על-ידי התהילים.

לפתע נשמעו דפיקות על דלת חדרו. בטרם הספיק לענות נפתחה הדלת, ובפתח עמד גוי בלבוש הדור, המעיד על היותו בעל תפקיד נכבד. הוא הביט בר' מענדל-לייב ושאל לפשר בכיו. ר' מענדל-לייב ניסה להתחמק, אך האיש התעקש. סיפר ר' מענדל-לייב על חוות-דעת הרופאים וחששותיהם בעניין הניתוח, וסיים באנחה קורעת-לב.

האיש הציג את עצמו כרופא וביקש רשות לבדקו. ר' מענדל הסכים לעשות כל שנתבקש, אך בליבו חש חוסר-אמון. בזריזות ובידיים מיומנות החל הזר לבדוק את הסוחר, ובמהרה הגיע לנקודה הכואבת בבטן. הוא מישש אותה שוב ושוב, ואז יצא מהחדר ושב ובידו כמה וכמה תכשירים. הוא מרח את התכשירים, לחץ, עיסה ושוב לחץ, עד שר' מענדל-לייב חש הקלה ניכרת.

"זהו לעת עתה", סיכם האיש, "אבוא אחרי-כן לבדוק את מצבך".

כאשר הגיע הרופא בפעם השנייה היה נראה ר' מענדל-לייב כאדם חדש. הכאב סר לגמרי והוא הרגיש כי כוחותיו וחושיו שבים אליו מחדש. בעקבות זאת חזר גם מצב-רוחו להיות מעודד ושמח, וליבו היה מלא שבח והודיה לה'.

השניים התיישבו לשיחה ידידותית. ר' מענדל-לייב הודה למצילו מקרב-לב, והתעניין לזהותו ולמקום מגוריו. התברר כי האיש הוא רופא בעל-שם, הגדול במדינה בתחום זה של בעיות הבטן והגב. עתה הוא עושה את דרכו לברלין, למקרה חירום במשפחת הקיסר…

(את הסיפור שמע ר' שמואל פרוס מכפר-חב"ד מפי ר' מענדל-לייב חזנוב עצמו. הסיפור מוגש לרגל יום ההילולא של הרבי הרש"ב, בב' בניסן תר"פ)