איננו יודעים אם ההיסטוריה חוזרת,
אבל לפעמים ממש מתבקש לעשות
השוואות היסטוריות. הפרק ההיסטורי
הרלוונטי מחזיר אותנו כ250- שנים
אחורה, אל שחר ימיה של החסידות.
הקוטביות בעם, המשקעים מהעבר
הקרוב, דרכי-התגובה – מעוררים יותר
מאשר דמיון.



כמו בימינו, גם בימים ההם נחלק העם
לשתי קבוצות מרכזיות – תלמידי-
חכמים ולומדי תורה מחד, ופשוטי-עם
ובעלי-מלאכה מאידך. שתי הקבוצות
הללו התרחקו והלכו זו מזו. פשוטי-העם
ובעלי-המלאכה נדחקו יותר ויותר אל
חברת הגויים, מצב שהביא עמו ירידה
בשמירת התורה והמצוות.



כאז כן עתה, נשא העם בזיכרון
הקולקטיבי אסון נורא, טרגדיה איומה.
היום – השואה של יהודי אירופה;
אז – גזירות ת"ח-תאט, שפגעו כמעט
בכל בית ובכל משפחה. ובימים ההם
התהלכו בעיירות ישראל מגידי-מוסר,
שפרטו על הנימה הרגישה הזאת של
גזירות ת"ח-ת"ח. הם היו מזהירים את
העם לשמור את התורה ומצוותיה,
שאם-לא-כן, יבואו שוב שכול ויתמות,
צרות וייסורים. המוני העם היו מדוכאים
ושבורי-לב, אבל המיפנה המיוחל טרם
בא.



דרך הבעש"ט



ואז באו הצדיקים הנסתרים, ובראשם
הבעשקך. הם באו אל העם השבור
והמוכה בגישה אחרת: במקום לייסרו
בשוטים, עטפו אותו באהבה ובחיבה.
במקום להפחידו בעונשים, דיברו על
מעלת התורה והמצוות ועל כוחו של
יהודי.לעשות נחת-רוח ליוצרו. במקום
להדגיש את חטאי העם, ציינו הבעש"ט
וחבריו את מעלתו של כל יהודי וסיפרו
על אהבת ה' לכל בן ובת מישראל.



הבעש"ט וחבריו התעלמו מהמגרעות
ומהחסרונות של היהודים. הם הדגישו,
שגם יהודי פשוט, בעל-מלאכה, ואפילו
עם-הארץ, יכול להגיע למדרגה עליונה
על-ידי קיום מצווה בלב תמים, על-ידי

תפילה חמה מעומק הלב, על-ידי קריאת
פהקי תהילים בהשתפכות-הנפש. הם
סיפרו ליהודים התמימים מסיפורי חז"ל
על מעלתו של יהודי ועל מעלת התורה
והמצוות.



התוצאה היתה מדהימה. היהודים
הפשוטים והתמימים התעודדו, נחלצו
מדכאונם ומשברון-לבם. הם החלו
למלא את בתי-הכנסת בשעות הבוקר
המוקדמות לאמירת תהילים. הם הצטרפו
לשיעורי משניות ו'עין יעקב'. הם
התמלאו אהבת ה', אהבת התורה ואהבת
המצוות. רוח חדשה של התעוררות
לתורה ולמצוות סחפה את כל שדרות
העם היהודי.



כיום אין עוד חולקים על כך, שהבעש"ט
ותלמידיו הצילו למעשה את העם היהודי.
עובדה פשוטה וברורה היא, כי החסידות
ריפאה את שבר העם, הביאה מזור
למכותיו והעניקה רוח סחורה של אהבת-
ה' ושמחה של מצווה להמוני העם.
כעבור שני דורות בלבד רואים אנו כי
הנתק נעלם, הפער נמחק ובי תלקי העם
שבו והתאחדו סביב התורה והמצוות.



יש מרפא



כאמור, מצב-הדברים כיום דומה, אפילו
דומה להפליא. אותו נתק בין חלקי העם,
אותה הרגשת דכדוך שפושטת בחלקים
רחבים באוכלוסייה, אותה הידחקות אל
התרבות הגויית שפורצת אלינו מהעולם
שמסביבנו. אין ספק שהעם זקוק למרפא.



אבל התרופה בידינו. תרופת-הפלא של
החסידות יש בכוחה לחולל נפלאות גם
כאן ועכשיו. המוני העם מייחלים למלת
עידוד ותקווה, למישהו שיעיר בלבם את
אהבת-ה', לכך שיקרבו אותם באהבה אל
יופייה של מצווה ואל שמחתה של תורה.
זו הדרך ואין בלתה!



ואכן, החסידות היא זו שעוררה את
תנועת התשובה של ימינו. היא זו
שהגיעה לכל קצווי תבל והצילה מאות-
אלפי יהודים מטמיעה ומהתבוללות.
החסידות חיה וקיימת, צריך רק ליישם
את עקרונותיה !