את פרשת השבוע, פרשת "ניצבים", קוראים תמיד לפני ראש-השנה. רמז לכך אנו מוצאים בתחילת הפרשה: "אתם ניצבים היום כולכם" – "היום" הוא יום הדין הגדול ובכדי להיות "ניצבים", בעמידה בטוחה, חייבים להיות מאוחדים באופן של "ניצבים כולכם", כל העם, ללא יוצא מן הכלל, מראשי השבטים ועד לדרגות האוכלוסיה הנמוכות ביותר – "מחוטב עציך עד שואב מימך".

הברית

פרשתנו ממשיכה, מסכמת ומחזקת את דברי הברית, הברכות והקללות, עליהן קראנו בפרשה הקודמת. מצד אחד מעודד משה את העם, שנבהל מן הצרות הנוראות העתידות לפקוד את מי שלא ישמע לדבר ה’, בהזכירו להם שהיו כבר מקרים שהכעיסו את הקב"ה ונענשו, ובכלל, כל התוכחות לא באו אלא להעמיד את העם על רגליו בדרך הנכונה והטובה. כמו כן מדגיש משה באוזניהם כי הברית אינה רק עם הדור שנכנס לארץ, אלא זוהי ברית נצחית וכפופים לה כל הדורות כולם ; "ולא איתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת . . כי את אשר ישנו פה עומד היום לפני ה’ אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". שוב מתרה משה באותו האיש אשר נמנע מלקבל עליו את דברי הברית ועושה ככל העולה על רוח ליבו בחושבו שאף-על-פי-כן לא יבואו עליו כל הקללות. הפעם הביטויים הם חריפים מהרגיל: "לא יאבה ה’ סלוח לו . . וקנאתו (כעסו) באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה (קללה) הכתובה בספר הזה, ומחה ה’ את שמו מתחת השמים". תוצאותיה של התנהגות קלוקלת זו ישפיעו לא רק על העם עצמו כי- אם אף על ארצו, ארץ-ישראל, אשר לפתע יעלמו ממנה כל מעלותיה הטבעיות, בין היתר: "לא תזרע ולא תצמיח ולא תעלה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמורה…". כמובן שיש לראות בכך, כמו בכל התוכחות, גם את הטוב הטמון בדבר. על אף שבני-ישראל יגלו מן הארץ לא יתיישבו בה הגויים, כי בזמן שישראל לא עושים את רצון הבורא לא ירצו להתיישב בה, בהיותה שוממה.

התשובה והמצוה

לאחר הדברים הקשים הללו מונמך מעט הטון, ומשה מתאר באוזני העם את תהליך התשובה והגאולה שלאחריה. מתוכן הדברים ניתן להבחין כי מעשה התשובה אינו חד-צדדי, אלא שכאשר מקיים היהודי את הציווי: "ושבת עד ה’ אלוקיך ושמעת בקולו…", כי אז: "ושב ה’ אלוקיך את שבותך וריחמך, וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה’ אלוקיך שמה". מפסוק זה למדו חז"ל כי השכינה, כביכול, שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכאשר יגאלו – גם הקב"ה יגאל ("ושב") עמהם.

ובאשר לקיום המצוות, מרגיע משה: "כי את המצוה הזאת, אשר אנוכי מצוך היום, לא נפלאת (מכוסה) היא ממך ולא רחוקה היא" , "לא בשמים היא . . ולא מעבר הים . . כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו". ושוב מזכיר הוא לעם: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע", ולבסוף מורה להם יותר מסתם עצה טובה: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".