בתחילת פרשת "אחרי מות" מובא סדר עבודת המקדש ביום הכיפורים. יום קדוש ומיוחד זה מאופיין במספר דברים בלעדיים השונים מעבודת המקדש במשך כל ימות השנה.

הכהן הגדול – העבודה נעשית אישית ע"י הכהן הגדול לעומת העבודה היום יומית במקדש הנעשית ע"י כהנים המחולקים למשמרות וכל אחד עובד בזמן הקבוע לו מראש.

בגדים מיוחדים – שתי מערכות בגדים היו לכהן הגדול: בגדי זהב ובגדי לבן. כאשר היה נכנס פנימה לקודש-הקודשים היה משתמש רק בבגדים הלבנים. הסיבה לכך: "אין קטגור נעשה סנגור"! היות ומטרת עבודתו של הכהן הגדול ביום זה היא לכפר על עוונות עם ישראל ולסנגר עליהם אינו נכנס בבגדי זהב המזכירים את חטא העגל שהיה עשוי מזהב.

הקטורת – מלבד הקטרת הקטורת (סמי בושם וריח) בהיכל המקדש בכל יום היה הכהן כותש היטב את סממני הקטורת ומקטירם בקודש-הקודשים.

שני השעירים – הכהן לוקח שני שעירי עיזים. את האחד הוא שוחט ומקריב לחטאת לכפרה על חטאי בני-ישראל ועל השני סומך הכהן את ידיו ומתוודה על עוונות העם. אחר-כך מוליכים את השעיר הנשא את העוונות ל"עזאזל" – מקום הררי, שם משליכים אותו מראש הצוק.

ביום הכיפורים ישנו איסור אכילה ושתייה והשבתת כל מלאכה, יחודו מתבטא גם בשמו המקראי – "שבת שבתון".

בית-המקדש הוא המקום היחיד המיועד להקרבת קורבנות, ולכן מי שמקריב בכל מקום אחר מתחייב בנפשו. הקדוש-ברוך-הוא התיר לנו לשחוט בעלי-חיים לדברים שיש לנו מהם תועלת ולכן סתם להמיתם זוהי השחתה, המקריב נקרא שופך דמים ועונשו בכרת.

דם החיה או הבהמה אסור באכילה כי "הדם הוא הנפש" ולכן יש לכסות דם חיה ועוף לאחר השחיטה.

נבילה – שנמצא פסול בשחיטתה או טריפה שנמצא בה מום מסוים לאחר השחיטה גם הן אסורות באכילה.

בסיום הפרשה מובא איסור גילוי עריות – שאיש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה". דינים אלו מטרתם לשמור על טהר החיים ולהבדיל אותנו משאר האומות שמעשיהן מקולקלים.

הפרשה השניה אותה נקרא השבוע נקראת – "קדושים". כבר משמה אנו לומדים את מטרת הדינים המוזכרים בה: לקדש את עם ישראל, והסיבה היא: "כי קדוש אני ה' א-לוקיכם". פמליית המלך (עם ישראל) מחקה את דרכיו ומעשיו של המלך (הקב"ה). פרשה זו נאמרה "אל כל עדת בני ישראל" – ב'הקהל' – בגלל שהרבה מהמצוות היסודיות כתובות ורמוזות בה.

ננסה לסקור בקצרה חלק מהמצוות ודיניהם:

מורא אב ואם – אין לשבת במקום המיוחד להורים ולא לסתור את דבריהם.

איסור פניה אל האלילים ועשייתם – אין לתעות אחר עבודה-זרה במחשבה או בדיבור ואפילו בראיה, כדי שלא נבוא מתוך כך לעובדה, כמו-כן אין ליצור פסל עבור אחרים.

מצוות שבין אדם לחבירו – איסור גניבה, כחש, שבועת שקר, הלנת שכר שכיר.

"לפני עור לא תיתן מכשול" – אדם שהוא בבחינת "עוור" – שאינו מבין בנושא מסוים, אין לתת לו עצה שאינה הוגנת ומועילה לו. אמנם הואיל והבריות אינם יודעים מה בלב היועץ – יכול להתחמק מהם ולהגיד שהתכוון לטובה, ולכן ממשיך הפסוק ומזהיר: "ויראת מאלוקיך" – אלוקים יודע ומכיר את מחשבותיך.

ובכלל – "לא תשנא את אחיך בלבבך". וכשצריך – "הוכח תוכיח את עמיתך", אבל השתדל שלא להלבין את פניו ברבים. "לא תלך רכיל בעמך" – איסור לשון הרע. "לא תעמוד על דם רעך" – אל תעמוד מן הצד ותראה במיתת חברך בשעה שאתה יכול להצילו.
"לא תקום" – פשוט, לא לנקום: בבוא חברך לבקש טובה אל תתחיל לעשות חשבונות מן העבר ותחזירו ריקם כפי שעשה לך. יתירה מזו – "לא תטור" – אל תשמור לו איבה ושנאה והאר אליו פניך בלב שלם.

צווי מיוחד לסוחרים וחנוונים – "לא תעשו עוול במשפט, במידה, במשקל, ובמשורה".

כפי שאמרנו, בפרשה זו ישנם רבים מיסודי התורה, ולכן מובא בה הציווי "ואהבת לרעך כמוך" שעליו אמר רבי עקיבא – "זה כלל גדול בתורה".

מצוות התלויות בארץ – מתנות עניים: בשעת הקצירה יש להשאיר "פאה" – חלקה בקצה השדה המיועדת עבור העניים. לעיתים, כשנופלת שיבולת אחת או שתים (לקט) אין ללקטה ולהרימה וכן ענבים בודדים שנפלו בכרם (פרט) – כל אלו שייכם לעניים.

עורלה: שלש שנים מזמן נטיעת העץ חל איסור אכילה והנאה מפריו.
נטע רבעי ; בשנה הרביעית הפירות הן קודש. ובזמן בית-המקדש היו מעלים אותם לירושלים ואוכלים אותם שם.

ומסיימת הפרשה בין-היתר בציווי – "לא תלכו בחוקות הגויים" – שעל-ידי-זה – "והייתם לי קדושים . . ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".