סיפורנו התרחש בימי שלטון הצאר הרוסי. בימים טרופים אלה נאסר על מרבית היהודים לגור בערים הגדולות ונקבע להם "תחום מושב", שרק בהם הורשו לגור. רק קומץ של יהודים בעלי זכויות מיוחדות, הורשה להתגורר במוסקבה ובפטרבורג הערים הגדולות.

אחד הסוחרים, יהודי מאחת העיירות שב"תחום המושב", נאלץ בשל מקרה מיוחד, לנסוע למוסקבה, כדי לסדר עניין דחוף ביותר. משום כך, היה עליו לצאת מביתו למחרת ראש-השנה בתקווה לחזור לביתו עד יום-הכיפורים. הוא לקח בחשבון, שבמקרה הגרוע, באם לא יספיק לחזור לביתו לפני היום-הקדוש, יוכל לעשות את היום הקדוש בקרב אותם יהודים מועטים, "בעלי הזכויות", הגרים ברשות במוסקבה. ליהודים הללו יש בית-מדרש קטן, בו הם מתפללים כל יום במניין.

אולם, מזג האוויר הגרוע בעונה זו ברוסיה, היתל בו, שיבש את תוכניותיו וקלקל את עצתו. עוד בראשית דרכו למוסקבה, החל יורד גשם שוטף ללא הפוגה והדרכים הפכו לביצה סמיכה. כתוצאה מכך, ארכה הדרך זמן רב יותר מהרגיל. כאשר הגיע ליל ערב יום-כיפור, היה הסוחר עדיין בדרכו למוסקבה. לעת ערב הגיע לכפר, לא הרחק מן העיר, אולם לא הייתה כל אפשרות להמשיך בנסיעה, הסוס היה תשוש ובקושי רב שרך את רגליו, וגם העגלה עמדה להתפרק בכל רגע. הסוחר, שלא רצה להסתכן ולהישאר על אם-הדרך באמצע הלילה במזג אויר גרוע, החליט להיכנס לכפר וללון בו.

הכפר היה מוכר לו היטב. בני הכפר היו שונאי ישראל מובהקים, ובמיוחד עלה על כולם, בעל בית-המרזח. שונא ישראל זה הצהיר, כי אינו מרשה ליהודי להציג את כף רגלו על מפתן ה"אכסניה" שלו. כאשר הלה השתכר, דבר שקרה כמעט כל יום, התנפל לא אחת על יהודי בדברי גידופין ואף במכות, במקרה שאורח תמים, שלא הכיר את טיבם של אנשי הכפר, נקלע לאכסנייתו.

לפיכך, נהגו הסוחרים היהודים לנסוע סחור-סחור סביב הכפר ולא לעבור בו. אכן, לגיבור סיפורנו, ידידינו הסוחר, היו את כל הסיבות שבעולם, לא לרצות אף לנסות את מזלו ולהתאכסן אצל פרא-אדם זה. אולם, במזג אויר שכזה אין ברירה! האם עדיף להישאר על אם הדרך באישון לילה תחת הגשם, עם סוס הנוטה להתפגר וזקוק לאורווה חמה ולמנת חציר ריחנית, ועגלה העומדת להתפרק בכל רגע… לבסוף, בלית ברירה, החליט הסוחר להיכנס לכפר וללכת לבית-המרזח, בתקווה שה' יעזור לו והוא ייצא משם בשלום.

למזלו גילה כי בעל בית-המרזח כבר ישן שנת שיכורים, אחרי שהערה לקרבו את מנתו היומית. נער השירות, שטיפל הן באורחים והן בסוסים, נתן לו חדר, הכניס את הסוס לאורווה ותמורת מטבע נוסף הסכים לעשות כל מה שהאורח יבקש ממנו. ואכן, ביקש הסוחר לחמם עבורו מים ולהביא לו תרנגול מהלול.

לאחר שהתפלל ערבית וטעם משהו, שכב הסוחר לישון. לפנות בוקר, מיד כשהתרנגול החל קורא, הוא קם בזריזות, נטל את ידיו וניגש לערוך סדר "כפרות". בינתיים ניעור גם בעל בית-המרזח משנת השיכורים שלו ובשמעו קולות משונים מחדר האורחים, שאל את נער השירות, מיהו האורח שפקד את ביתם. מששמע שהאורח הוא יהודי, נתמלא חמת-זעם, גמע כוסית יי"ש וניגש לחדר, כדי 'ללמד את היהודי לקח'.

בהתקרבו אל פתח החדר, נעצר והאזין לקולות. באופן פלאי, השפיעו עליו קולות אלו השפעה מוזרה. 'מתי שמעתי אי-פעם בחיי קולות נרגשים כאלה, של בקשה ותחנונים', הרהר לעצמו בעל האכסניה…

לאט ובזהירות הוא פתח את הדלת כדי סדק צר ונשאר תוהה ונדהם למראה עיניו: היהודי מחזיק בידו תרנגול, מסובב אותו סביב ראשו ותוך כך הוא מנגן איזו תפילה בלחן קורע לבבות, שכאילו ממיס את ליבו. נשאר הפונדקאי כמאובן, מחטט בזיכרונו, מתי ואיפה, אם בכלל, ראה פעם דבר כזה? הייתכן שהוא חולם בהקיץ? או שזה עדיין השפעת היי"ש ששתה אמש?

תוך כדי כך סיים היהודי את סדר ה"כפרות" שלו ובראותו את בעל בית-המרזח עומד בדלת, היה מוכן לגרוע מכל. אולם, במקום "קבלת הפנים" הרגילה, שאל הפונדקאי את היהודי בטון מתון-מתון: "איזה מין כישוף הוא זה, שאתה עושה כאן?"

"חס ושלום, אין זה כישוף. אנחנו היהודים לא עוסקים בכישופים כלל", השיב לו הסוחר בנחת, תוך שהוא מסביר לו בטוב טעם מה זה "כפרות" ומדוע יהודים עושים זאת.

"אצל היהודים היום הוא ערב יום-הכיפורים. זהו היום הקדוש ביותר בשנה. הבורא יתברך שמו נתן לנו היהודים, לכל היהודים – ויפילו לאלה שהתרחקו ממנו, – הזדמנות נוספת לתקן את מה שהם קלקלו, ולאפשר לנו לחזור אליו, כמו בן אובד שחוזר אל הוריו. בכך גם מבטיח לנו הבורא, כי על ידי תשובה ומעשים טובים נמחק כל העבר שלנו וכל מעשינו הרעים היו כלא היו. זה קורה, כמובן, לאחר שהאדם מתקן את כל העוולות שגרם לאנשים אחרים, אז הוא מנוקה מחטאיו, ונהיה ממש טהור כתינוק שזה עתה נולד".

"ובכן, כדי לחזק ולהעמיק את תחושת התשובה והחרטה, יש לנו בערב יום-כיפור מנהג מיוחד במינו, שנקרא "כפרות": לוקחים תרנגול לגבר או תרנגולת לאישה ואומרים שלוש פעמים תפילה הפותחת במילים "בני אדם" וכל פעם מסובבים את התרנגול שלוש פעמים סביב הראש ובכך מבקשים מהבורא, כי יצור חי זה, שעוד מעט יישחט, יהיה כפרה עבורנו, על כל חטאינו.

"התפילה מזכירה לנו, כי אפילו לאנשים שהם "יושבי חושך וצלמוות" במובן רוחני, יש תקווה כאשר הם מודעים למצבם, מעריכים נכונה את מעמדם וחוזרים בתשובה שלימה אל ה'. או אז מראה להם הקב"ה את חסדו, שאפילו אם יש להם ולו רק מלאך טוב אחד, שנוצר כתוצאה ממעשיהם הטובים, מיד פודה אותם הבורא מרדת שחת ומשיבם אליו.

"ובכן", המשיך הסוחר את הסברו, "כאשר יהודי נותן אל ליבו, שבאמת מגיע לו העונש החמור ביותר, על שלא שמע בקול ה', ורק הקב"ה ברוב חסדו מחליף לו את העונש, על ידי תרנגול הכפרה, משפיע עליו דבר זה השפעה עמוקה, עד עמקי נשמתו ומיד הוא נעשה בעל-תשובה בכל ליבו ובכל נפשו… וכך אנו באים אל הבורא ביום הכיפורים, כאשר אנו צמים ומתפללים במשך כל היום, במשך עשרים וארבע שעות, כשכולנו חדורים ברגש של תשובה ואנחנו בטוחים, כי ה' סולח ומוחל לנו. זהו משמעותו ופירושו של יום-כיפור, יום של כפרת עוונות".

* * *

דבריו של הסוחר עשו על הפונדקאי רושם גדול. כל התנהגותו השתנתה ובמקום לקלל ולגדף יהודים, כמנהגו, הוא החל מתעניין ושואל על יהודים במוסקבה, על בית-הכנסת שלהם ועוד.

הסוחר השיב לכל שאלותיו של הפונדקאי, על אף שמיהר לצאת לדרכו, ולבסוף ביקש את החשבון, כולל החציר והתרנגול לכפרות. בתחילה לא רצה הפונדקאי לקחת כסף, כי זו הפעם הראשונה, כך אמר, שיהודי מתאכסן אצלו, אולם הסוחר עמד על-כך שישלם את כל מה שלקח, ולבסוף נפרד ממנו לשלום.

* * *

בית המדרש הקטן, בו התפללו יהודי מוסקבה, התמלא מפה לפה. זמן רב לפני תחילת תפילת "כל נדרי" כבר היה צפוף. רובם, וביניהם גם הסוחר, נשארו במקומותיהם גם לאחר תפילת ערבית ואמרו תהילים במשך כל הלילה. גם למחרת בילו, כמובן, את כל היום בתפילות יום-כיפור בבית-הכנסת.

על אחד הספסלים האחוריים, ליד הדלת, ישב מישהו עטוף כולו בטלית. הוא החזיק את המחזור פתוח, אך הוא לא עלעל בו. ניכר היה שאינו מתפלל. הזר ישב ללא ניע, רק מפעם לפעם נראו כתפיו שמתחת לטלית מזדעזעות מבכי עצור. הוא היה שטוף בדמעות שזלגו מעיניו ללא הרף. איש לא שם לב אליו, מאחר שכל אחד היה עסוק עם עצמו…

בסוף תפילת נעילה, כאשי הציבור זעק מעומק הלב "שמע ישראל", קם גם הוא וצעק את הפסוק בכל כוחו, וכאשר שמע את קול התקיעה, הזדעזע ונפל מתעלף. מהומה פרצה. כל שכניו ניסו לעוררו ולהחזירו להכרתו, אולם ללא הצלחה. האיש השיב את נשמתו ליוצרה, עם יישמע ישראל" על שפתיו.

* * *

"מיהו הנפטר הזה?" – שאלו המתפללים את השמש, אך הוא השיב כי אינו מכיר אותו, כנראה איזה אורח, זר ובלתי ידוע.

"לא, לא!" העיר הסוחר, שמיד הכירו, "הלוא הוא בעל בית-המרזח של כפר פלוני…"

כולם התפלאו לשמע הגילוי המרעיש. כמה מהזקנים עוד זכרו את סיפורו של אותו פונדקאי. התברר, כי מוצאו היה ממשפחה יהודית טובה. בהיותו ילד, כבן שש-שבע, הוא נחטף מהוריו על-ידי צוענים נוודים. משהציק להם יתר על המידה העבירו אותו למנזר שם חונך על ידי כומר שונא ישראל שפיטם את ליבו ומוחו של הילד בשנאה עזה ליהודים.

"אבל איך הוא הגיע לכאן?? מה גרם לו לחזור לצור מחצבתו, לעם היהודי??" שאלו באי בית-המדרש המוסקבאי.

על שאלה זו לא הייתה לאיש תשובה מלבד הסוחר. הוא סיפר לשומעיו על הלילה שעבר עליו בפונדק של הנפטר, על הכפרות שערך שם ועל שיחתו עם הפונדקאי, ששאל אותו לפשר מנהג ה"כפרות" ואף שמע בעניין רב את הסבריו.

"כנראה זה הזכיר לו נשכחות, החיה אחדות מחוויות הילדות שלו ועורר אצלו את הנקודה היהודית, שהתלקחה לרצון עז של תשובה והשתפכות הנפש, עד כדי-כך, שהוא בא לבית-הכנסת, שהה בו במשך יום-הכיפורים ולבסוף הוציא את נשמתו בקדושה וטהרה" – סיים הסוחר את סיפורו.

מששמע את הדברים הללו, נזכר השמש, כי לפני תפילת "כל נדרי" נכנס הנפטר לבית-המדרש וביקש ממנו טלית. השמש נתן לו טלית ומחזור, הראה לו מקום לשבת והלה התעטף בטלית וישב שם כל היממה, כשהוא טבול בדמעותיו.

"מי יכול לשער גדלותה של נשמה יהודית" – סיכם השמש את הפרשה, באנחה כבדה.

* * *

למחרת יום-כיפור פנה הסוחר לסידור עניניו במוסקבה, וברוך-השם ראה בהם הצלחה, ופנה בדרך חזרה לביתו. בדרכו עבר באותו הכפר והופתע לראות, כי בית-המרזח היה למאכולת אש. במקום שבו עמד הפונדק, היו עתה ערימות עשנות וגם האורווה והלול וכל מה שהיה שייך לפונדק, נשרף כליל.

מנער השירות, שחיטט בין החורבות, נודע לסוחר, כי באותו בוקר, בו נסע, הסוחר, לדרכו, נעלם בעל הפונדק, מבלי להותיר אחריו עקבות, ולמחרת בערב, היה זה מוצאי יום-כיפור, פרצה שריפה, שכילתה את הבית וכל אשר בו. הוא עצמו, נער השירות, ניצל בעור שיניו ואילו משפחתו של הפונדקאי, אשתו וילדיו (הגויים), ניספו בדליקה…

הסוחר ראה בכך סימן, כי תשובתו של בעל הפונדק נתקבלה במלואה, וכי וודאי נפתחו בפניו שערי גן-עדן…