בעיירה קטנה חי לו פונדקאי. את מחייתו מצא ממכירת משקאות חריפים ומיני תבשיל. הוא היה מוכר משקאותיו לכפרים הסמוכים, אשר ששו אל ה"טיפה המרה", וגם אל הדגים המתובלים כפלפל חריף שהפונדקאי היה מכין בשבילם מעשה אומן.

הימים הנוראים קרבו, והפונדקאי בהיותו יהודי ירא שמים היה מבלה עתותיו יותר בבית המדרש מאשר בבית מרזח. פרנסתו היתה דחוקה, בת מבוגרת היתה לו, אך מנין יקח את כספי הנדוניא עבורה. תפלתו היתה, איפוא, מלב שבור ורצוץ כי ד' בהיותו כל יכול, יוכל להועיד תשועה גם לו.

בשבתו כך בבית המדרש ומפיו יוצאים פרקי תהילים ואגלי הדמעות יורדים על לחייו, שומע הוא שיחת רעים בין שני חנונים, כי בהיות וגדוד צבא הגיע ליד העיירה לתמרונים – צריך להכין "סחורה" עבורם. כי לבטח יוכלו למכור להם תוצרת רבה.

הפונדקאי סיים את פרקי התהלים בלב שמח. החיש את פעמיו לבשר את הבשורה הטובה לבני ביתו. לאחר שיקול דעת עם אשתו בא לידי החלטה כי בדמי חסכונותיהם המעטים נוסף לסכום כסף מסויים שישיג ממספר גמילויות חסדים – יכין מלאי ניכר של מיני משקאות ומאכל לאנשי הצבא. בלב מלא הכרת תודה, צפו עתה לאורחים שה' יזמן להם, וכתוצאה מפדיון הסחורה יוכלו להשיא את בתם המבוגרת.

ויהי היום (וכידוע אין "ויהי" אלא לשון צרה) והפונדקאי חוזר מבית המדרש מקום שאמר את ה"סליחות" והתפלל לאטו. והנה – אבוי! – מה חוזות עיניו? חורבן והרס בבית המרזח, הבית מלא אנשי צבא שיכורים, שסבאו וזללו את כל מה שהיה בבית המרזח, ולא-די שלא שלמו את אשר אכלו ושתו, עוד החלו לשלוח יד ברהיטים ובחפצים, שברו והרסו מכל הבא אל היד, זגוגיות מנופצות עם שברי כסאות התגוללו על רצפת החדר. החיילים שתו וחזרו ושתו "ודקה" ודגים ממולאים והשתוללו ככל אות נפשם.

הפונדקאית העני' פירכה את ידי' מרוב צער וכאב, ולא ידעה מה לעשות. ברכי הפונדקאי כשלו מפחד. כל עמלו והונו נמוגו בעשן ומי יודע מה יעשו עוד חיילים פראיים אלו. רק, חלילה שלא יערכו עוד "פוגרום" ביהודי העיירה, הפונדקאי אץ מיד חזרה אל בית-המדרש נגש אל הרב שישב עדיין מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין והתפלל עוד. ובעינים זולגות דמעות ורועד כעלה נדף תינה הפונדקאי לפני הרב את כל צרותיו ואת האסון האיום שפקד אותו ועל האסון שיכול להתרחש על כל העיירה.

הרב קם מיד ממקומו. ופנה יחד עם הפונדקאי ישר לבית המרזח.

בכניסה לבית המרזח נעצר הרב ליד הדלת, הוא הסתכל במבט חודר ונוקב על החיילים המשתוללים: ובהתלהבות עצומה, קרא בכל כוחו, ובכן תן פחדך! שלש פעמים רצופות קרא הרב את המלים הללו, פחד עז תקף את כל החיילים שישבו אותה שעה בבית המרזח בראותם את דמותו האצילה של הרב עם זקנו הלבן היורד על פי מדותיו כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין וצועק בכל כחו ובכן תן פחדך!

אימה נפלה על כל החיילים. מיד לאחר כך, החלו נמלטים כל עוד רוחם בם, מכל מקום שדרכו יכלו צאת, מי דרך הדלת ומי דרך החלון. תוך דקות ספורות התרוקן בית המרזח, ורק חפציהם האישיים של החיילים נשארו בודדים.

הם רצו דרך רחובות העיירה אחוזי פחד מות, אף להצדיע בפני קציניהם לא נעצרו. לבסוף יצא המפקד. בחמת זעם הרעים עליהם בקולו והם התאוששו קמעה.

אז פתחו החיילים את פיהם וסיפרו את אשר עבר עליהם: כאשר הטיבו את נפשם ביין בבית המרזח, וזללו מכל הבא אל היד, החלו לשלוח יד גם בחפצי הבית. וכל אשר בא ליד נשבר ונאבד. לפתע הופיע בפתח הבית זקן אחד שדמה במראהו כמלאך אלוקים וצעק כנגדם: "פחדך", "פחדך", ואימת מות נפלה על כולם. הם לא ידעו את אשר אתם, גופם רעד מפחד, ואף עתה בקושי הם יכולים לעמוד עוד על רגליהם.

המפקד צוה עליהם ללכת בעקבותיו, והוא הביא אותם חזרה לבית המרזח.

כאן צוה עליהם להוריק את כל הכסף שהי' בכיסיהם, כדמי תשלום על מה שזללו וסבאו, וכן על הנזק הרב שגרמו לבית המרזח. הוא גם העניש אותם בעונש חמור על הצער והפחד שגרמו לפונדקאי והפונדקאית. לאחר זאת הוא הוביל אותם אל הרב, שם התנצלו על התנהגותם המבישה ובקשו את סליחתו. ורק אז פג מעליהם אותו פחד שתקף אותם תחילה והתאוששו לגמרי.

הפונדקאי העני מנה את כל הכסף שזימן לו הקב"ה, אשר לא רק שכיסה את כל החובות שהיה להם, את כל דמי הנזק ואבדן הרכוש, אלא נשאר להם עוד סכום כסף הגון כדמי נדוניא עבור בתם הבכירה. הם הודו ושבחו לבורא יתברך על שהפך להם את הנזק והחורבן – ולישועה אמיתית.