יום-השנה לפטירתו של האב או האם הוא יום מיוחד עבור בניהם. יום זה הוא זכרון לנשמה ועלייתה מדרגה לדרגה (במדרגות רוחניות) בעולמות העליונים. זכרון זה ועליה זו נפעלים דווקא על-ידי ילדיהם, אלו שנשארו בעולם הזה. הבן, על-ידי אמירת הקדיש עבור נשמת אביו ולימוד משניות לעילוי נשמתו, הוא זה הגורם לעליה זו.

בדברי ימי אבותינו ידועים סיפורים שבניהם של אנשים רשעים העלו אף את נשמות אבותיהם בדרגות רוחניות אלו, על- ידי שהזילו דמעות כמים, אמרו תהילים והוסיפו בצדקה לעילוי הנשמה.

מעלה נוספת קיימת ביום בו נפטר צדיק שהיווה בחייו סמל להולכים בדרכיו. ביום זה – אמרו חכמינו ז"ל – עולים ונזכרים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל משך ימי חייו", וכבר נאמר על יעקב אבינו "יעקב לא מת", שכן בניו – עם ישראל כולו, הולך בדרכיו אשר הורנו כל ימי חייו, אשר הם חייו האמיתיים.

יום-השנה של צדיק נקרא גם-כן בשם "יום-ההילולא" – חג, שכן בעליית נשמתו "מרוויחים" גם אנו, שהרי הצדיק מתפלל ופועל עלינו גם למעלה, ועלייתו – עלייתנו.

יום-השנה של אדם פרטי ובפרט של צדיק – שהוא אדם כללי – הוא יום של חשבון הנפש, שהרי במותו הזכיר לנו על מעלתינו – החיים, שיש ביכולתנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, להמשיך ולהתקדם, דבר אותו יכול לעשות רק החי, וכפי שנאמר: "והחי יתן אל לבו".

ממנהגי יום-השנה:

• בשבת שלפניו עולים לתורה לקריאת מפטיר.
• נוהגים שיהיה נר נשמה דולק במשך כל היום החל משקיעת החמה ועד למחרת בצאת הכוכבים.
• כן אומרים "קדיש-יתום" במנין ואם אפשר רצוי גם, לעבור לפני התיבה (להיות שליח-ציבור – חזן).
• מרבים בצדקה לעילוי נשמה ולומדים משניות המתחילות באותיות נשמה.
• ישנם הנוהגים לערוך סעודה עבור נשמת הנפטר ולומר "לחיים", לתיקון נשמתו.