מידי שנה בשנה חוזרים אנו על אותו סיפור ידוע של התאומים המפורסמים, יעקב ועשיו, סיפור לידתם והיחסים ביניהם עוד בבטן אמם -"ויתרוצצו הבנים בקרבה" נותנים את הטון כמעט בכל הפרשה.

ברור הוא שאין מטרת שינון וחזרה זו כדי שנהיה בקיאים בהיסטוריה היהודית בעבר, אלא, – ועיקר – עלינו ללמוד לקחים והוראות עבורנו בחיי היום יום.

משום כך מובן, כי, האחים עשו ויעקב אינם (רק) שני אחים תאומים שחיו לפני אלפי שנים. עשו ויעקב מייצגים שתי השקפות עולם מנוגדות, שתי צורות חיים, הם חיים וקיימים – במידה מסוימת – בתוך כל יהודי ויהודי.

לכל אחד ואחד מאתנו ישנה האפשרות לחיות את הרגע, את הצורך הפיזי – "אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה" – "מה זה יעזור לי עכשיו…" או לחיות את חיי הנצח, את הצורך הרוחני-נצחי.

תורת החסידות מסבירה שהאדם אינו ישות אחת. נמצאות בו שתי נפשות, אחת "נפש בהמית", והשניה "נפש אלוקית", וביניהן נטוש מאבק מתמיד.

ה"נפש הבהמית" – מיצגת את התכונות וההשקפות הבהמיות של היהודי. תכונותיה מזכירות את תכונות החיות. וכשם שהבהמה המהלכת על ארבע רגליים וראשה מופנה כלפי מטה – מעולם לא תראה את השמים… כך ה"נפש הבהמית" אין לה אלא מה שהיא רואה, ועם דברים מרוממים אין לה כל עסק.

זהו בעצם "עשו" שבתוכנו. אדם מתעורר בבוקר ורואה עולם רחב ידיים. "ארץ אפשרויות בלתי מוגבלות". הוא נכנס למרוץ המטורף אחרי ה"דולר"… ומכניס את כל כולו ב"עכשיו"! "בלי חשבון" של מה התוצאות. הרי "בשבילי נברא העולם!".

לעומתה, "נפש האלוקית" שבאדם, המיצגת את ה"אלוקי-רוחני" שבו, את ה"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"

זהו ה"יעקב" שבתוכנו – המעורר את האדם לחיפוש ה"תכלס" של החיים, "וידו אוחזת בעקב עשו". תפקידו של "יעקב" – נפש האלוקית – שבאדם הוא "י" "עקב" – להוסיף את ה"י" לתוך ה"עקב"… "בכל דרכיך דעהו – וכל מעשיך יהיו לשם שמים" וכך הופך האדם ל"איש תם" – שלמות האדם ומטרתו.

לכך רומז רש"י בפתח הפרשה: "ואלה תולדות יצחק – יעקב ועשיו האמורים בפרשה" – הקדמת (הבכורה) יעקב – השקפת החיים של "נפש האלוקית", ל"עשו". זהו על "רגל אחת" מה שמלמדת אותנו הפרשה.